דילמה.. פרק 3...
היי. אני מקווה שעוד זוכרים אותי פה. כתבתי לפני זמן מה על החיים שלי ועוד כל מיני דברים בנושא. היום אני ניצב בפני דילמה. אני עכשיו בסוף כיתה י"א, 50% שיזרקו אותי מהביצפר סוף שנה (לא חסרות סיבות) ואני לא יודע מה לעשות אחר כך. מצד אחד, אני רוצה לפנות לכיוון של כדורגל - תמיד היה החלום שלי לשחק, יש לי ת'רצון, כישרון, יכולת, פוטנציאל, התשוקה למשחק. כל פעם כשאני וחבר שלי הולכים לשחק במגרש האימונים של הקבוצה שאני אוהד - רק אני והוא, לבד, או אפילו סתם עם חברים - זה פשוט עושה לי ת'יום. חבר שלי שמתאמן כבר הרבה זמן עובר לקבוצה מסויימת שנה הבאה והוא רוצה שאני אבוא גם, הוא אומר שחסר להם שחקן בעמדה שאני יכול לשחק בה, ולפי היכולת שלי אני אהיה בהרכב הראשון. ואגב, אני מכיר מישהו שאם אני אהיה מספיק טוב, יוכל לסדר לי לעבור לקבוצה שאני אוהד. מצד שני, אני אצטרך בטח לחפש בית ספר אחר. ההורים שלי לא יוותרו לי בכזאת קלות על הלימודים. אבל אם לומר ת'אמת, הלימודים ממזמן כבר לא מעניינים אותי. עם כל הכבוד לתעודת הבגרות - ויש כבוד - אני לא רואה את עצמי מתעסק בדבר אחר בעתיד חוץ מכדורגל. שתבינו, מאז שהייתי בן 4, כשלקחו אותי למשחק הראשון - אני כל יום חולם ומדמיין את עצמי כשחקן, וכל יום זה רק מתגבר. מכור זו לא מילה. (בדיוק עכשיו שאני כותב את זה, חבר שלי כותב לי מתי מתחילים האימונים..). תתנו לי קצת דשא, תתנו לי כדור - אני מסוגל לשחק עם עצמי עד סוף העולם. אחרי הפסדים של הקבוצה שלי אני מרגיש שסוף העולם, אחרי נצחונות אני בשמיים. וחוץ מזה, זו תהיה הדרך שלי להוכיח לאמא שלי, לאבא שלי ולאחי - שכל הזמן מעתצבנים עליי בגלל ההישגים ה"מדהימים" שלי בלימודים - שכן ייצא ממני משהו טוב ואני כן אצליח גם בלי תעודת בגרות. בניגוד ללימודים אני מוכן לעבוד קשה מאוד כדי להצליח בזה. אגב, מחר בגרות במתימטיקה ואני לא ניגש. אני עושה קורס קיץ עם כמה חברים, אם יש טעם לזה בכלל...
היי. אני מקווה שעוד זוכרים אותי פה. כתבתי לפני זמן מה על החיים שלי ועוד כל מיני דברים בנושא. היום אני ניצב בפני דילמה. אני עכשיו בסוף כיתה י"א, 50% שיזרקו אותי מהביצפר סוף שנה (לא חסרות סיבות) ואני לא יודע מה לעשות אחר כך. מצד אחד, אני רוצה לפנות לכיוון של כדורגל - תמיד היה החלום שלי לשחק, יש לי ת'רצון, כישרון, יכולת, פוטנציאל, התשוקה למשחק. כל פעם כשאני וחבר שלי הולכים לשחק במגרש האימונים של הקבוצה שאני אוהד - רק אני והוא, לבד, או אפילו סתם עם חברים - זה פשוט עושה לי ת'יום. חבר שלי שמתאמן כבר הרבה זמן עובר לקבוצה מסויימת שנה הבאה והוא רוצה שאני אבוא גם, הוא אומר שחסר להם שחקן בעמדה שאני יכול לשחק בה, ולפי היכולת שלי אני אהיה בהרכב הראשון. ואגב, אני מכיר מישהו שאם אני אהיה מספיק טוב, יוכל לסדר לי לעבור לקבוצה שאני אוהד. מצד שני, אני אצטרך בטח לחפש בית ספר אחר. ההורים שלי לא יוותרו לי בכזאת קלות על הלימודים. אבל אם לומר ת'אמת, הלימודים ממזמן כבר לא מעניינים אותי. עם כל הכבוד לתעודת הבגרות - ויש כבוד - אני לא רואה את עצמי מתעסק בדבר אחר בעתיד חוץ מכדורגל. שתבינו, מאז שהייתי בן 4, כשלקחו אותי למשחק הראשון - אני כל יום חולם ומדמיין את עצמי כשחקן, וכל יום זה רק מתגבר. מכור זו לא מילה. (בדיוק עכשיו שאני כותב את זה, חבר שלי כותב לי מתי מתחילים האימונים..). תתנו לי קצת דשא, תתנו לי כדור - אני מסוגל לשחק עם עצמי עד סוף העולם. אחרי הפסדים של הקבוצה שלי אני מרגיש שסוף העולם, אחרי נצחונות אני בשמיים. וחוץ מזה, זו תהיה הדרך שלי להוכיח לאמא שלי, לאבא שלי ולאחי - שכל הזמן מעתצבנים עליי בגלל ההישגים ה"מדהימים" שלי בלימודים - שכן ייצא ממני משהו טוב ואני כן אצליח גם בלי תעודת בגרות. בניגוד ללימודים אני מוכן לעבוד קשה מאוד כדי להצליח בזה. אגב, מחר בגרות במתימטיקה ואני לא ניגש. אני עושה קורס קיץ עם כמה חברים, אם יש טעם לזה בכלל...