anastasia27
New member
דילמה אגואיסטית
הדילמה שלי אגואיסטית מאין כמותה...אבל אין לי מקום אחר להציף את הבעיה הזו ולכן אני מעלה אותה על דפי הפורום, לשמוע אולי מישהו הרגיש משהו כזה. אני מצאת בזוגיות שנתיים וחצי, סה"כ הזוגיות טובה ויציבה. מדובר בגבר עם לב טהור, נאמן, איש של בית, רגוע, נעים הליכות. ושנתיים הייתי הבחורה הכי מאושרת בעולם בערך...אבל לאחרונה התחילו להתגנב לראשי כל מיני מחשבות שאני שונאת עת עצמי עליהן – העובדה שאני מאוד לא מסופקת איתו בתחום המיני ויש בינינו פערים מאוד גדולים העובדה שהבחור, על אף היותו איש מדהים...הוא קצת, "עילג"...לא יודעת להסביר את העניין אבל אני יודעת ששיעורי בית עם הילדים שלנו אני תמיד אעשה, אני זו שאכתוב את כל המכתבים, אני זו שאקבל את כל ההחלטות העובדה שהוא לא יודע להתנהל כלכלית ברמה הכי בסיסית ביקום (יש לנו חשבון משותף שאני מנהלת אחרי שנכנסו בזכותו לחובות על חובות על חובות) העובדה שהוא לא מסוגל לקבל אף החלטה מבלי לשאול אותי – הוא לא שואל בשביל להתייעץ, למרות שכך הוא טוען, הוא שואל על מנת שהוא יקבל הוראות ממני כיצד לפעול, ולי נמאס לנהיות הג'י פי אס שלו במרחבי החיים. אבל – הוא אדם עם נאמנות מסירות וטוב לב נדיר, הוא אוהב אותי מאוד מאוד חזק, הוא מוכן לעבוד 24/7 אם צריך ולהביא כל גרוש הביתה, הוא לא בליין, לא סאדיסט, לא אכזרי. ואני רואה את כל הדברים האלה יחד, הטובים והרעים, וכל מה שאני מרגישה הוא שמצד אחד אני אוהבת את הבן הזה הכי חזק בעולם ומפחדת לחשוב על לחיות בלעדיו ומצד שני כל כולי צועקת מבפנים שאני רוצה עוד לצאת לדייטים, רוצה עוד לחוות אנשים שונים, גברים שונים, רוצה שעוד מישהו ירצה אותי בטירוף, רוצה מישהו להקשיב לו בעניין רב ולהיות זו שמתייעצת, רוצה לפלרטט, רוצה להרגיש יפה ומחוזרת... אם הזוגיות הזו הייתה מגיעה עוד 3-4 שנים כנראה שהייתי קופצת עליה בשמחה ענקית ולא היו לי ספקות לרגע אבל היום, אחרי שנתיים אני מרגישה שאולי לא מיציתי...ושאם נתחתן כל החיים אסתכל ימינה ושמאלה וארגיש שחבל שלא חוויתי עוד. מצד שני יש כמובן את הפחד שאני אשאר בלעדיו, אאבד אותו ואצטער על זה כל החיים. שנתיים לא הסתכלתי לצדדים לרגע, לא רציתי אף אחד בחיים ולא חשבתי שיש סיכוי שיבוא גבר שיעשה לי משהו חוץ מבן הזוג שלי, והיום אני מחזיקה את עצמי בכוח. מישהו פה היה בזוגיות והרגיש את הגעגוע לרווקות? האם זה סימן אזהרה מבחינתי? איך מקבלים החלטה במצב כזה שבו בכל מקרה אני אפסיד משהו? מה אני צריכה לשאול את עצמי בשביל לקבל תשובות?
הדילמה שלי אגואיסטית מאין כמותה...אבל אין לי מקום אחר להציף את הבעיה הזו ולכן אני מעלה אותה על דפי הפורום, לשמוע אולי מישהו הרגיש משהו כזה. אני מצאת בזוגיות שנתיים וחצי, סה"כ הזוגיות טובה ויציבה. מדובר בגבר עם לב טהור, נאמן, איש של בית, רגוע, נעים הליכות. ושנתיים הייתי הבחורה הכי מאושרת בעולם בערך...אבל לאחרונה התחילו להתגנב לראשי כל מיני מחשבות שאני שונאת עת עצמי עליהן – העובדה שאני מאוד לא מסופקת איתו בתחום המיני ויש בינינו פערים מאוד גדולים העובדה שהבחור, על אף היותו איש מדהים...הוא קצת, "עילג"...לא יודעת להסביר את העניין אבל אני יודעת ששיעורי בית עם הילדים שלנו אני תמיד אעשה, אני זו שאכתוב את כל המכתבים, אני זו שאקבל את כל ההחלטות העובדה שהוא לא יודע להתנהל כלכלית ברמה הכי בסיסית ביקום (יש לנו חשבון משותף שאני מנהלת אחרי שנכנסו בזכותו לחובות על חובות על חובות) העובדה שהוא לא מסוגל לקבל אף החלטה מבלי לשאול אותי – הוא לא שואל בשביל להתייעץ, למרות שכך הוא טוען, הוא שואל על מנת שהוא יקבל הוראות ממני כיצד לפעול, ולי נמאס לנהיות הג'י פי אס שלו במרחבי החיים. אבל – הוא אדם עם נאמנות מסירות וטוב לב נדיר, הוא אוהב אותי מאוד מאוד חזק, הוא מוכן לעבוד 24/7 אם צריך ולהביא כל גרוש הביתה, הוא לא בליין, לא סאדיסט, לא אכזרי. ואני רואה את כל הדברים האלה יחד, הטובים והרעים, וכל מה שאני מרגישה הוא שמצד אחד אני אוהבת את הבן הזה הכי חזק בעולם ומפחדת לחשוב על לחיות בלעדיו ומצד שני כל כולי צועקת מבפנים שאני רוצה עוד לצאת לדייטים, רוצה עוד לחוות אנשים שונים, גברים שונים, רוצה שעוד מישהו ירצה אותי בטירוף, רוצה מישהו להקשיב לו בעניין רב ולהיות זו שמתייעצת, רוצה לפלרטט, רוצה להרגיש יפה ומחוזרת... אם הזוגיות הזו הייתה מגיעה עוד 3-4 שנים כנראה שהייתי קופצת עליה בשמחה ענקית ולא היו לי ספקות לרגע אבל היום, אחרי שנתיים אני מרגישה שאולי לא מיציתי...ושאם נתחתן כל החיים אסתכל ימינה ושמאלה וארגיש שחבל שלא חוויתי עוד. מצד שני יש כמובן את הפחד שאני אשאר בלעדיו, אאבד אותו ואצטער על זה כל החיים. שנתיים לא הסתכלתי לצדדים לרגע, לא רציתי אף אחד בחיים ולא חשבתי שיש סיכוי שיבוא גבר שיעשה לי משהו חוץ מבן הזוג שלי, והיום אני מחזיקה את עצמי בכוח. מישהו פה היה בזוגיות והרגיש את הגעגוע לרווקות? האם זה סימן אזהרה מבחינתי? איך מקבלים החלטה במצב כזה שבו בכל מקרה אני אפסיד משהו? מה אני צריכה לשאול את עצמי בשביל לקבל תשובות?
