דיכאון לאחר לידה? ? ?

סיון 1

New member
דיכאון לאחר לידה? ? ?

הי גרא .אני בת 21 ילדתי לפני חמישה חודשים תינוקת מקסימה שאני מאוד מאוד אוהבת הבעיה היא שאני לא מרגישה "קשורה" אליה , לא מרגישה שהיא שלי ולפעמים שוכחת שיש לי ילדה.זה מפחיד אותי מאוד ובכדי לעורר את הרגשות האימהיים שצריכים לבוא לי בטבעיות אני כל הזמן משחזרת את ההריון והלידה וברגע שאני מגיעה לרגע של הלידה עצמה אני כאילו הופכת להיות צופה מהצד ולא מעכלת שהילדה שאני עכשיו מחזיקה בידיים שלי בעצם יצאה ממני וגדלה בתוכי! עוד דבר חשוב,החזקתי את הילדה פחות מחצי שעה אחרי הלידה ואז הפרידו בנינו - העבירו אותה לפגיה בגלל בעיה רפואיתובמשך הזמן הזה שהיא היתה מאושפזת שם אני שכבתי במחלקה שלי (יולדות) ולא חשבתי עליה בכלל.התרכזתי רק בעצמי ובכאב שלי של אחרי הלידה.הלכתי לבקר אותה רק כשבעלי היה מבקר אותי - הוא דאג לה הרבה יותר ממני.אפשר להגיד שאפילו הייתי אדישה אליה.ראיתי אותה מחוברת למכשירים וחשבתי לעצמי "יואו,איזו ילדה מסכנה" אבל אחרי שניה נזכרתי שהיא בעצם שלי-זה פשוט לא נקלט לי.וכשהיא היתה בוכה מזריקה שעשו לה הייתי מנחמת את בעלי בכך שהיא תשכח כשהיא תגדל תוך התעלמות מוחלטת מהסבל שלה. חודש אחרי הלידה נהייתי מתוסכלת בגלל ההתנהגות שלי אליה -עם שאלות כמו "איזו מן אמא אני? לא הייתי לצד הבת שלי כשהיא היתה צריכה אותי! היא בטח בכתה שם המון ולא הייתי לצידה!" וכל מיני רגשות אשם שצפו להם. דיברתי על זה עם בעלי המון ומאז נסגר העניין.הייתי בטוחה שעם הזמן אני אלמד לאהוב אותה כמו אמא אמיתית ואני באמת אוהבת אותה אבל לא כמו שאמא צריכה לאהוב.אני יוצאת לעבודה (התחלתי לפני חודש) ואני לא חושבת עליה במשך היום ולא מתגעגעת אליה.לפני הלידה הייתי מתרגשת למראה תינוקות אבל כיום הרגשות האלו כאילו התשטשו אצלי.אני רואה תינוק כבן אדם רגיל ולא נפעמת מהנס המדהים הזה שגדל בתוכי וזה לא מובן לי.הרי אני אישה רגישה מאוד אך מרגישה שנהייתי אדישה מאז הלידה. מה קרה לי?! האם זה מה שנקרא דיכאון לאחר לידה??
 
סיון

אם את מודעת לרגשות שלך, לעוצמות שלהן אני חושבת שאת יכולה לעזור לעצמך, ורק את. תהיי עם ילדתך יותר זמן, את והיא לבד, תטפלי בה, תטיילי איתה, תשתעשעי איתה, ואת תראי שפתאום תתחילי להינות ממנה ותגלי עד כמה את אוהבת אותה. תני לעצמך צ´אנס ואל תחמירי עם עצמך. אחרי לידה ההורמונים שלנו משתוללים מעצב-שמחה-דכאון-כעס שלנו הוא לא תמיד ברור (מנסיון אישי). אני חושבת שככל שתבלי בחברת ילדתך כך יתחזק הקשר הרגשי ביניכן. כתבת שאת אוהבת אותה אבל לא כמו שאמא צריכה--- אני אמא, וכל אחת מביעה אהבה לילדיה בדרך אחרת, אין אמת אחת. אל תחמירי עם עצמך.... יכול להיות שעצם המרחק ביניכן השפיע, כאשר היא הייתה בפגיה ואת המח´ יולדות, אבל עכשיו אתן באותו הבית, קחי אותה- תרימי אותה- תביטי בה-תקלחי אותה-תשתעשעי איתה-תטיילי איתה-----ומבטיחה לך שאת תהיי האמא הכי מאושרת בעולם!
 

גרא.

New member
הסימפטומים הרפואיים של דיכאון..

שלאחר הלידה,כוללים:נטייה לבכי,עצבנות,רגשות של דיכאון וחוסר התאמה,גינוי עצמי,חרדה מוגברת והפרעות שינה,והם רובם או מקצתם אינם מוזכרים בפנייתך. אחת הסבות,אולי הדומיננטית להסבר קשיי ההתקשרות לביתך,והתחושה של קשייך לפתח אמהות כפי שאת מודעת שצריכה להיות,והיית רוצה שתקרה,קשורה כנראה ליחסייך עם אימך.מחקרים חדשים מלמדים כי אנשים שזכו ליחס מנוכר מאימותיהם יחס המכונה ,אם דחיינית",מגלים יחס מאד דומה לילדיהם הם.אם "דחיינית" זו אם שבאופן עקבי לא נמצאת שם כשהתינוק זקוק לה.ומשדרת לו מסר שהוא לא ראוי לאהבה.היא נמצאת,לא נמצאת,עסוקה בעיניניה.לא קשובה,לא מתפעלת ממנו,לא מגיבה אליו רגשית ומילולית.גם ביקורת היא סוג של "דחיינות",וגם כשצועקים על יד,או כשלא נוגעים בו,התוצאה,ילד שבאופן בסיסי לא בטוח בעצמו,בונה לו חומות הגנה,חושב שקשר זה דבר מאיים ומעדיך לסמוך רק על עצמו.מכאן,אחת הדרכים להבין ולהסביר את תגובותייך הרגשיות,וההתנהגות שלך,הוא לבדוק עם עצמך,אם יש קשר בין החינוך שקיבלת בביתך,לבין התנהגות הילדה.האדישות המדגשת שלך,יכולה להיות מובנת גם על רקע הנאמר.אנא הוסיפי עוד מידע, וספרי אם אפשר על חייך כילדה בצל אימך.
 

סיון 1

New member
חיי כילדה.... (ותודה ללורה)

נגעת בנקודה מאוד נכונה וחשובה.אני ואמא שלי מעולם לא הסתדרנו. (די הזדהיתי עם KEIN שכתב קצת לפני).גם אמא שלי היתה מתנכרת אלינו אך מתפארת בנו ומנשקת אותנו לפני חברות שלה (וכך עד היום).אם הייתי נשארת בבית יום אחד במקום ללכת לבית הספר מכל סיבה שהיא,היא לא היתה מדברת איתי כל היום למרות שרק שתינו היינו בבית-פשוט לא היו לנו נושאי שיחה משותפים-ועדהיום אין.תמיד יש לה ביקורת כלפי - אפילו עכשיו כשמצאתי עבודה נהדרת (משרד קטן של רואה חשבון) היא לא מפרגנת ומאחלת לי שאצליח אלא"מציעה" לי לעבוד במקום ממשלתי.יש לי המון המון מה לספר על היחסים שלי עם אמא שלי אבל אני חושבת שהעברתי את התמונה הכללית. תודה , סיון.
 

סיון 1

New member
וחשיפה הכרחית......

אני זאת מירי23 . יכול להיות שחוסר הביטחון שלי לעמוד על שלי נובע מהקשר שלי עם אמא שלי? אולי בגלל שתמיד הייתי תחת ביקורת וחדירה לפרטיות פיתחתי חוסר יכולת לפתח חסינות ולהיות יותר פגיעה? ועוד שאלה,זה שאני מתגברת על הפחד שלי מלהעמיד אנשים במקום ולהוכיח אותם ועושה את זה למרות הרעד ודפיקות הלב-זה לא יכול להוביל בסופו של דבר להתגברות על הבעיה?-מה שאני עושה לא נקרא התמודדות ו"ריפוי עצמי" ?
 

גרא.

New member
יתכן מאד שאת צודקת בתחושה שלך

לגבי מקור חוסר הבטחון.אבל לגופו שלעניין,זו היסטוריה,שאי אפשר להתרפק עלייה ולהשתמש בה כבמחסה,אלא רצוי לעשות כל כדי ללמוד להיות פחות רגישה פחות אכפתית,פחות מושפעת בתגובות אלה שבסביבתך..העובדה שאת מצליחה למרות תחושת "חיל ורעדה"..מוכיחה שאת מסוגלת להתמודד ולהפגין סמכות מתי שאת נדרשת לכך.יש בכך משום הוכחה אולטימטיבית לכוח שלך לעשות כן.ההשתתפות בסדנא שהמלצתי,תעזור לך לגרש את הפרפרים הללו שיש לך בבטן לפני שאת מתחילה להגיב ולהעמיד כדברייך,אנשים על מקומם.ואז מירי,השמים הם הגבול...
 
גרא

האם בדומה ל"אם הדחיינית" יש דפוס התנהגות של חיקוי באופן כללי של הורים? השאלה נובעת מתוך מצב שלא ברור לי: הבעל שלי מדבר רבות על התנהגות הוריו לילדיהם באור שלילי והוא באיזה שהוא אופן חוזר על אותו דפוס התנהגות כלפי ילדינו וכן גם כלפיי, על אף שהוא מתייחס לכך בשלילה מראיה אישית.
 

גרא.

New member
כן בוודאי.חלק גדול מההתנהגויות שלנו

כילדים,קל וחומר כמבוגרים,הוא גם חיקוי,וגם למידה מהתנהגויות ההורים,לטוב ולרע.בלשון האינטליגנציה הרגשית,ההורים הם בעצם המאמנים של ילדיהם בכל תחומי החיים.בחיי הנישואין (משפחת היסוד),כל אחד מביא עימו הרגלים,תפיסת עולם,דעות ורגשות ממשפחת המוצא שלו (הוריו,הורייך).ואחד הקשיים המרכזיים בחינוך הילדים,נובע בדיוק מהעובדה,שכל אחד מנסה לחנך(לחנוך) את הילד ע"פ דרכו,ע"פ מה שרכש,למד והפנים במשפחת המוצא שלו.קונפליקט חינוכי מעין זה עלול לפגוע בהתפתחות הרגשית והאינטלקטואלית של הילדים,אלא אם כן ההורים בסופו של דבר מצליחים דרך הידברות להסכים על אחידות ,פחות או יותר בחינוך הילדים,שיש בה פשרה הולמת של התכנים ודרכי החינוך שכ"א הביא ממשפחת המוצא שלו.אם וכאשר זה קורה,וזה בהחלט עשוי לקרות.חשובה כמובן העקביות וההתמדה בגישה החינוכית המוסכמת.
 
למעלה