דיכאון...הורים מכים

[tzfat]

דיכאון...הורים מכים

חבל שהפורום הזו לא היתה לפני 20 שנה. אבל גם המחשבים של אז לא היו כמו המחשבים של היום. דיכאון וניסיונות של התאבדות לא רחוק ממחשבותי אמנם ב"ה שבזמן האחרון הרבה פחות. אני אם חד-הורית לבת 21 שנה.שהיא נולדה הרגשתי עול ענק עלי להיות לה הכל - אמא,אבא, מפרנסת-הכל. ובסוף נכשלתי בהכל. היא לא ינקה טוב והגיעה לתת-תזונה ואישפוז. היא בכתה המון ולא ישנה הרבה. הייתי חסרת אונים. בכיתי, צעקתי, וניערתי אותה. ביקשתי עזרה מלשכת הרווחה וגם מבריאות הנפש--וקיבלתי "סומכת" ושיחות אצל פסיכולוגית. אבל זה לא היה מספיק. שביתי היתה רק 9 ח' התאשפזתי בפסיכיאטרי. היו הרבה "מקרים" ובעיות. אבל לי לא היתה שליטה בריגשותי כלפיה והיכיתי אותה. ב"ה לא מספיק שהיא תצטרך רופא. אבל הצלקות בנפש ונשמה שלה לא תימחק לעולם. בסך הכל חיפשתי קבוצה תמיכתית-אך לשווא. ושהתחיל "חוק דיווח" הייתי אבודה . בגיל ההתבגרות של ביתי ובזמן שהיא היתה בפנימיה, היא קבלה אומץ -והיא פנתה למשטרה ופתחה תיק פלילית נגדי. למי שבמצוקה כמו שהייתי: אל תתייאשו מלחפש את העזרה הנכונה ומתאימה. ומי שהיה מספיק ריכוז לקרוא את כל מה שכתבתי ורוצה לשאול או להגיב - בשמחה וברצון- אשמח אם אוכל לעזור לבן/בת לא להגיע למצבים כמוני.

 

[בשבושונית]

tzfat ברוך בואך

ברוך בואך קודם כול חמודה אלינו לפורום צר לי ל קרוא אותך חמודה ואפילו גרמת לי להוזלת דמעות אני מביחנה שלקית לאחר הליה בדיכאון ואף אחד לא ידע לאבחן אותך ולא ניתנה לך שום עזרה אני תיקוה שתהיי י כאן לעזר להרבה אנשים

 

[ד קובי]

ברוכה הבאה צפת ../images/Emo140.gif

אכן מסכים איתך מה שהיה לפני 20 שנה לא דומה בכלל למה שיש היום. היה עצוב לי לקרוא את מה שכתבת ואני כולי תקווה כי היום לאחר שנים את יותר רגועה ומערכת היחסים עם הילדה תקינה. אנחנו כאן וזהו המקום לשתף, לקרוא, לספר, וכל מה שבא... אני בטוח כי נסיון העבר שלך יכול לתרום כאן רבות אז נברך אותך בברכת המצטרפת. ברוכה הבאה

 

[זורחת1]

ברוכה הבאה לך

מבינה אותך ומאוד כואב ואני חושבת שיש לי רגעים שגם הבת שלי יום אחד תתלונן עליי .אבל גם ככה היא אומרת שאני אימא כמה טיפולים עשית משהו עזר לך ילדה בת 13 . וכל הזמן כמו היום לא מצליחה להיסתדר רגע עם הבת אוף קשה בעלי מגיע מהעבודבה אומר י שאני כמו ילדה קטנה .את לא יודעת איך להיסתדר וכל פעם אני מרימה טלפון לבעלי בשקט.ומספרת לו שנימאס לי ממנה ושידע היום אין אוכל ואין סדר בית .וככה היה עד הערב .קמתי עצבנית שיש כלים במיטבח ואין לי חשק לעשות כלום כי הבת הורידה לי בשניה את המצב הרוח והחשק. גם בעלי אמר לבת ואת אימא שלך בקלי קלות אין לה חשק.אז מה היא אומרת לבעלי אבא אימא רק היתה במחשב כל היום.פשוט נייתי לסדר איתה שהכל בלגן בחדרים בגדים ובגדים ולא מוצאת את הראש עם הבת .כל שניה אימא תיקני לי נעליים תחזור מאה פעמים כדי לעצבן אותי . אימא אני רוצה טלפון משהו מיוחד .פשוט מסוגלת הבת שלי לפוצץ פילים מזה שיגעון . בלב שלי אמרתי איפו איפו אני ילך למי יש לי ללכת .לטייל אין לי חשק וחם בחוץ. איך אני יעביר את הזמן. היתי עצובה והיתחלתי לדאוג למחר שתבוא הסומכת מה נעשה איך יעבור עם הבת קשה לי רבונו של עולם רוצה שאלוהים יקח אותי דמעות יורדות לי עכשיו .בעלי בסלון נירדם אין אף כלב בבית .רדיו דלוק ולמי סתם איזה חיים אה מישהי שאני עוזרת למישפםחות אומרת לי איזה יופי את ניראת. ציפורניים שיער ניראת יופי . בלב שלי אמרתי עם היא תדע מה שאני מרגישה חרה בלבן

 

[tzfat]

תחזיקי מעמד

לפחות יש לך את הפורם הזה. הבת שלי לא דיברה איתי 4 שנים (מגיל 15) ולא היה לנו קשר. אחרי המשפט ותקופת הזמן של קצין מבחן, היא התחילה לבוא לבקר אותי מידי פעם. שהיא היתיה בגיל 20, שכנעתי אותה (ושילצתי) להיבדק אמל רופא פסיכיאטר מבחן tova. הסכימה--ופלא פלאים 99.9%. הרופא שאל איפה היא היתי כל השנים? עם מספר גבוהה כזה זה מראה חוסר ריכוז נורא. נתן לה ריטלון. נטלה,ניסתה ובכל זאת לא הצליחה כל כך בלימודיה ונפשרה. אבל בשבילי היתה עוד פעם הרגשה של אכזבה שגרמי לביתי שלא ידעתי איך לעזור לה בזמן הנכון. לא מספיק שהיכיתי אותה אבל גם לא הבאיתי אותה לאיבחון וטיפול הנכון. אז המודעות היתה אחרת. אני חושבת שאולי סומכת לא מספיק. צריךשיחות עם בן-אדם מקצוע שמרגישים בנוח איתו. והדרכה ואולי טיפול תרופתי גם לך ל"דיכאון". יש ענין ש"חופש" וחוסר מסגרת יכול לשבור כל אחד מאיתנו! באמריקה יש פתגם:1 לספטמבר מתחיל החופש של כל אמא אם כך,יש עוד שבועיים להתמודד עד תחילת הלימודים--אם אין שביתה.

 

[זורחת1]

תודה לך גם את תחזיקי מעמד ../images/Emo140.gif

כאן יעזרו לך יש כאן אנשים מקסימים ואיך המצב שלך היום מה את מרגישה את עובדת איך את מצליחה להתמודד.

 

[tzfat]

התמודדות

השאילה היא: האם אני באמת מתמודדת? אני גרה לבד. ביתי גרה בק. מלאכי כבד שנתיים וחצי. עברתי ניתוחים -השמנת יתר, בקע, כריתת-רחם. ב"ה יש לי חברים טובים שתומכים בי- מבקרים,מביאים אוכל או ספרים,מטלפנים- וגם מזמינים אותי איליהם פעם בשבוע וחושבים עלי שמבשלים מאכל אהוב עלי. חבל שלא היה פורמים אז. היום אני מתעסקת בכתיבה ושולחת בתקוה לפירסום. בעבר עבדתי ב"עבודות קלות"- לשטוף כלים,וקיפול כביסה אצל משפחות ברוכות ילדים. גם כן עברתי ניתוחים בקרסול לפני שנה. ודירתי קבלה "מתנה" מנסרללה בקיץ שעבר שקטיושה נכנסה בסוף המלחמה. אני לא הייתי בבית אלא עם ביתי בק. מלאכי. אני מתמודדת בזכות הק"בה ובזכות תמיכתם של חברים שלי. אני גם אוהבת אם אני יכולה להרגיש רצויה ושצריך אותי.

 

[בשבושונית]

tzfat היי

כאן תרגישי תמיד רצויה וכולם כאן אוהבים את כולם ותומכים אחד בשני יש לי רק עצה אחת קטנה אלייך יקרתי מישלא אוהב אותך ההפסד כולו שלו את יודעת מי את ומה את שווהומי שירצה את קירבתך היה שם

 

[זורחת1]

תישלחי לי מסר

רוצה לעזור לך במשהו

 

[tzfat]

כן יקירתי.. .. .... ...וגם קובי

כתבתי משהו מקודם אבל זה נאבד במחשב. דיכאון הוא נורא אבל שעמום עוד יותר גרוע. אם היה אפשרי ללכת לקורס, שיעור, תעסוקה. אם....אבל האם זהז אומר שאם-אז היינו קופצים מהמיטה על הבוקר. לו ידעתי איפה את גרה, הייתי באה לבקר אצלך - אולי לשחקRummy או קלפים. גם לי קשה השעמום. כמב אפשר לראות טלוויזיה ומחשב- צריך להזיז את הגוף. אני טיפוס שאוהבת להיות עם אנשים. אבל עבר עלי שנה "קשה". כאבים בקרסול והחלטתי על ניתוח. מלחמה בצפון. הבת שלי באה להוציא אותי מצפת. הייתי אצלה--שהיא גרה עם המשפחה של החבר שלה. ביום שישי האחרון של המלחמה נכנס קטיושה לדירה שלי. זה היה בחדשות. מזל שלא הייתי בבית! ורק אחרי המלחמה עברתי את הניתוח בקרסול--- ומוזר מאוד, "הצלחתי" לשבור עצמות בתוך הגכס ונותחתי עוד פעם. ב"ה לכל התמיכה מחברים. טלפוננים. ביקורים. "מתנות" של שאיריות ארוחות, וכולי.

 

[זורחת1]

שלחתי מסר אלייך

 

[tzfat]

לא קיבלתי

תנסי שוב. מחר אני נוסעת אחה"צ.