אני אומרת, מניסיון אישי, עוד לפני שבכלל מתחיל
אם מישהו מנסה לצאת איתי, בן אם הוא פונה אלי באינטרנט בצורה כזו או אחרת ובין אם זה ישירות פנים אל פנים, הדבר הראשון שאני אומרת זה:
אני א-מינית.
 
למה?
כי בעיני זה לא שונה מלומר: אני לסבית.
אני חושבת שאין טעם לבזבז את הזמן והאנרגיה של שני הצדדים אם זה בכל מקרה לא מתאים.
לא הזמן שלי, ולא הזמן שלו. ובטח שלא הוגן לתת לו להתאהב בך ואז לומר.
 
ומה הניסיון שלי הראה?
שמי שלא מתאים, לא יוצא איתי בכלל ונחסך מכולם שעות ומחשבות ואנרגיה מיותרת.
מי שחושב שזה יתאים לו, מנסה.
ואח"כ זה כבר עניין כמו בכל קשר של כמה מתאימים.
 
בן-זוג פוטנציאלי שיהיה מוכן להתפשר על החלק הזה, יצטרך להרגיש שהוא מוכן להתפשר על הקטע הזה עוד לפני שהוא מכיר אותך בכלל.
כי מה שעושים 'רק כדי לרצות את הצד השני' - בדר"כ לא מחזיק מעמד בכל מקרה.
בטח ובטח כשמדובר ביצרים ועוד ביצר הכי חזק שיש - מין.
 
אני אגב, הגעתי בזכות זה ללא מעט קשרים והכרויות עם א-מיניים שאחרת כנראה לא הייתי יודעת שהם כאלה ולא הייתי יוצאת איתם (כמו בן-הזוג הנוכחי למשל, שהוא לא א-מיני, אבל גם לא מאוד רחוק מזה ורק משום שידעתי שהוא כזה, כי דיברנו על זה שאני א-מינית, הסכמתי בכלל לצאת איתו)
 
מי שמפחד מהא-מיניות שלך, כנראה פשוט לא מתאים לך.
זה הכי פשוט שיש אפילו שרובנו מסרבים להכיר בזה וחושבים שאם ניתן לזה סיכוי אולי כן יפתחו לזה.
זה לא רק עניין של פתיחות.
מי שמרגיש כך, יוכל בקלות רבה יותר להפתח מתוך הזדהות.
מי שלא כזה, אולי יבין אותך, אבל בכל מקרה לא ישרוד איתך.