אני גם רואה את עצמי בתור אחת
שגדלה בפינוק, ונתנו לי הכל, וכל מני מושגים עם כפיות למינהם. אבל יש לי בהחלט גבולות. ואני לעולם לא אבוא ואבקש כסף אם אבא שלי לא יציע לתת לי. וגם כשהוא שואל כמה אני רוצה אני תמיד אבקש את המינימום. כי אם יש לי בארנק 10 שקלים אז אני אסתפק בעוד 20, מה זה כבר יציאה לפאב, כוס בירה? הוא תמיד ישתדל לתת לי עוד, "שיהיה לך", אבל אני באמת משתדלת לצמצם. אוטו לא בא בחשבון, ובהחלט לא מוניות ספיישל או לא ספיישל, אני גדלתי בטרמפים וזה לא שההורים שלי חסרי אחריות או לא דואגים, אני פשוט למדתי להסתדר במינימום הוצאות ההכרחי ועכשיו כשאני בצבא ובאמת אין לי שקל על התחת, אז אני לא אשתכר למוות, אני אסתפק בבירה אחת, ואני לא אקנה מלבורו לייט, אלא ווינסטון לייט ואני לא אוכל כל יום בעזריאלי או אזמין אוכל עם כל הבנות במשרד, אני אקנה במבה בשק"ם. באמת שאני משתדלת לצמצם, וזה ניכר מאוד. אני לא קונה כמעט בכלל בגדים. ואני בנאדם שהורגל להתחדשות אחת לפחות בשבוע. ואני מתקמצנת על אוכל טוב (או אמיתי) ועל מותרות כי אני באמת משתדלת שלא להכביד על ההורים שלי יש לי איזה מאזן מסויים, שבתחילת כל חודש אני חייבת שיהיה לי 500-600 שקל בבנק. אם יש לי יותר, שזה אומר שלא בזבזתי הרבה בחודש שעבר, אני מרשה לעצמי יותר להנות ("להנות" תכלס זה עוד בירה, או ארוחת צהריים בעזריאלי, זה לא באמת משהו משמעותי), ואם יש לי פחות אני מצמצמת את ההוצאות שלי באותו חודש למינימום האפשרי, עד המשכורת (הצבאית, כן?) הבאה. ועם זאת יש לי דברים שאני מרשה לעצמי, שאני חייבת לעצמי. אם לדוגמא זו ההופעה של שב"ק ס' שהייתה בחודש שעבר, שבאמת לא היה אכפת לי כמה היא תעלה, ידעתי שאני אשלם או השבוע שהיה יומולדת לאמא ולאחותי, קניתי להן מתנות באיזה 350 שקל (ביחד), וזה באמת כאב לי בכיס. באמת. זה כל הכסף שאני מקבלת בחודש, אבל יש דברים שאתה חייב. אז אם זה אומר לא לגהץ את הכרטיס כל החודש ולקוות לקבל מסבא וסבתא איזה 100 שקל בראש השנה, שיהיה לי לפחות ליציאות, אז בסדר. אני אחיה עם זה לעולם אני לא אשרה לעצמי להכנס למינוס אין שום מצב טוב, אני גם חופרת וגם אני צריכה לעשות משהו אז אני חותכת כאן למרות שיש לי עוד מה להגיד