דיברתי עם סבתא...
פחדתי ממנה. רציני. היא באה אליי - "ליאת, אני צריכה לדבר איתך", מעוצבנת לגמרי. לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שאני צריכה לדבר איתה, כמה שיותר מהר, אבל אני שונאת את השיחות האלה.. כבד.. אז היא מתחילה לשפוך הכל. בעצבים. למה אני ככה ולמה אני ככה. אני לא מגיבה. היא ממשיכה. אח"כ מדברת מהלב. שכואב לה שהתרחקנו, שאנחנו מתנהגות כמו שתי זרות, שאני לא מעניקה לה מספיק יחס וסוגרת את עצמי בחדר, יוצאת וחוזרת מבלי לשתף אותה, אלא רק - "ביי סבתא, אני אחזור בשעה ככה וככה".. והיא ציפתה שנהיה חברות וכו' וכו'. אז אני התחלתי. אמרתי לה שגם לי כואב. שגם לי חבל שהגענו למצב כזה. שגם אני ציפיתי שיהיה אחרת. משהו השתבש, אין ספק. (הרגשתי לרגע כאילו אני נפרדת מחבר או משהו..) אמרתי לה שאנחנו צריכות פסק זמן אחת מהשנייה, כי אולי המרחק הפיזי יקרב אותי רגשית.. אמרתי לה שלי קשה קצת לקבל מטרי ביקורות, וממנה לא ציפיתי שתבקר כל צעד וצעד שלי, והרגשתי לא בנוח אצלה בבית, כאילו אני אדם זר, שאני לא ממש רצויה, שהיא עושה לי טובה, ולא ממש מתה שאני מסתובבת לה בבית. וזה העכיר על כל האווירה בינינו, עד שזה הגיע למצב שהרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר איתה, שקשה, שכואב, שעדיף להתרחק. שהפער בינינו, בלתי ניתן לגישור. שוב - חבל שזה כך, היא טענה שהיא מאוד רוצה שאשאר, שתמיד יהיה לי מקום אצלה, אבל שלא ידרדר בינינו למצב שאנחנו מתעלמות אחת מהשנייה, לא בשביל זה עברתי לגור שם, ובאיזשהו מקום היא הרגישה קצת מנוצלת. אולי בצדק. ואולי זה בגלל היחס שקיבלתי ממנה, או הדברים שלה שלא פירשתי נכון. הסברתי לה שרק בגלל שאני אוהבת אותה אני עוזבת, כי זה הורג אותי שאני ככה עם הסבתא היחידה שלי.. ושאני כועסת על עצמי שאני גורמת לה אי נוחות או סבל או כל מה שהיא מאשימה אותי בו, שלא תמיד בצדק.. היא שוב הדגישה את העניין שהיא מאוד רוצה שאגור שם. היא לא ציפתה שאני באמת אקום ואלך. אבל עשיתי את זה. וראיתי מה היא באמת מרגישה. ומה אני באמת מרגישה. שבאמת כואב לי, אפילו דמעות ירדו לי. זה לא מצב קל. אבל לפחות הגעתי להחלטה שתעשה לי טוב, ותעשה לה טוב בסופו של דבר, ושלא נסבול יחד.. מי יודע, אולי המרחק הזה באמת יקרב בינינו ויום אחד אולי אני אחזור.. לפחות הייתה שיחה טובה, טובה מזה הרבה חודשים..
פחדתי ממנה. רציני. היא באה אליי - "ליאת, אני צריכה לדבר איתך", מעוצבנת לגמרי. לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שאני צריכה לדבר איתה, כמה שיותר מהר, אבל אני שונאת את השיחות האלה.. כבד.. אז היא מתחילה לשפוך הכל. בעצבים. למה אני ככה ולמה אני ככה. אני לא מגיבה. היא ממשיכה. אח"כ מדברת מהלב. שכואב לה שהתרחקנו, שאנחנו מתנהגות כמו שתי זרות, שאני לא מעניקה לה מספיק יחס וסוגרת את עצמי בחדר, יוצאת וחוזרת מבלי לשתף אותה, אלא רק - "ביי סבתא, אני אחזור בשעה ככה וככה".. והיא ציפתה שנהיה חברות וכו' וכו'. אז אני התחלתי. אמרתי לה שגם לי כואב. שגם לי חבל שהגענו למצב כזה. שגם אני ציפיתי שיהיה אחרת. משהו השתבש, אין ספק. (הרגשתי לרגע כאילו אני נפרדת מחבר או משהו..) אמרתי לה שאנחנו צריכות פסק זמן אחת מהשנייה, כי אולי המרחק הפיזי יקרב אותי רגשית.. אמרתי לה שלי קשה קצת לקבל מטרי ביקורות, וממנה לא ציפיתי שתבקר כל צעד וצעד שלי, והרגשתי לא בנוח אצלה בבית, כאילו אני אדם זר, שאני לא ממש רצויה, שהיא עושה לי טובה, ולא ממש מתה שאני מסתובבת לה בבית. וזה העכיר על כל האווירה בינינו, עד שזה הגיע למצב שהרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר איתה, שקשה, שכואב, שעדיף להתרחק. שהפער בינינו, בלתי ניתן לגישור. שוב - חבל שזה כך, היא טענה שהיא מאוד רוצה שאשאר, שתמיד יהיה לי מקום אצלה, אבל שלא ידרדר בינינו למצב שאנחנו מתעלמות אחת מהשנייה, לא בשביל זה עברתי לגור שם, ובאיזשהו מקום היא הרגישה קצת מנוצלת. אולי בצדק. ואולי זה בגלל היחס שקיבלתי ממנה, או הדברים שלה שלא פירשתי נכון. הסברתי לה שרק בגלל שאני אוהבת אותה אני עוזבת, כי זה הורג אותי שאני ככה עם הסבתא היחידה שלי.. ושאני כועסת על עצמי שאני גורמת לה אי נוחות או סבל או כל מה שהיא מאשימה אותי בו, שלא תמיד בצדק.. היא שוב הדגישה את העניין שהיא מאוד רוצה שאגור שם. היא לא ציפתה שאני באמת אקום ואלך. אבל עשיתי את זה. וראיתי מה היא באמת מרגישה. ומה אני באמת מרגישה. שבאמת כואב לי, אפילו דמעות ירדו לי. זה לא מצב קל. אבל לפחות הגעתי להחלטה שתעשה לי טוב, ותעשה לה טוב בסופו של דבר, ושלא נסבול יחד.. מי יודע, אולי המרחק הזה באמת יקרב בינינו ויום אחד אולי אני אחזור.. לפחות הייתה שיחה טובה, טובה מזה הרבה חודשים..
