עד הקצה ומעבר לו
New member
דחיית סיפוקים
בד"כ לא אוהבת חוטיני. לא מחמיא לי.
היום, בא לי.
הוא מונח על העור ואינו מורגש. ממש ללכת עם ולהרגיש בלי, ככה רציתי היום.
יושבת באוטובוס ומשולש הבד הקטנטן שמלפנים נצמד לדגדגן, ככה הוא קטן שיודע בדיוק לאן להגיע. הנסיעה משפשפת אותו עליו, או שזה הדגדגן שמחפש את המגע מעצמו.
בלימה חזקה מותחת את הבד והשרירים בתחת מתכווצים כשאני מחזיקה את עצמי ופיסת הבד הקטנטנה הזו עושה בי שמות.
יורדת במדרגות ומתחילה ללכת. אני בטוחה שאילו היה שקט בחוץ, אפשר היה לשמוע את השפתיים נדבקות זו לזו בסערה ואת הרטיבות המפעפעת ועוטפת אותן.
שכחתי בבית את הנרתיק עם הקטנטן שהיה בא לעזרי במצב שכזה.
מתיישבת על הספסל שלי ברגליים מעט פתוחות שהאויר הנעים יצנן אותי מעט.
היום אני מתנסה בדחיית סיפוקים.
בחייאת.. על מי אני עובדת?
חוזרת למשרד ומתיישבת על הכסא, הרגליים פתוחות מעט והאצבע נכנסת ביניהן.
הרטיבות לא השאירה טיפת בד יבשה.
פותחת את הרגליים עוד טיפה ומפנה לו מקום.
הוא מתיישב על ברכיו מתחתיי והלשון מגיעה למקום הנכון בזמן הנכון.
נשענת בנוחות על המשענת, מתקדמת והכוס נפער כשהלשון בתוכו.
הלשון עולה ויורדת, מלקקת ומוצצת, רעש הרטיבות שלי ושלו נשמעים בבירור.
מרחוק שומעים את הרמקול במפעל הסמוך - ״קדימה, קדימה, סע קצת ימינה, עוד עוד עוד״ הוא ממש מכוון אותו, בדיוק כמו שאני מכוונת את ראשו, עם אצבע אחת הטובעת בתוכי.
״סטופ״ הוא צועק שם ברמקול ואני רועדת כולי גומרת ומלקקת את האצבע, סמוקה ומרוגשת.
״בוקר טוב״ אומרת המתנדבת שנכנסת. ״את נורא אדומה, הכל בסדר?״
בד"כ לא אוהבת חוטיני. לא מחמיא לי.
היום, בא לי.
הוא מונח על העור ואינו מורגש. ממש ללכת עם ולהרגיש בלי, ככה רציתי היום.
יושבת באוטובוס ומשולש הבד הקטנטן שמלפנים נצמד לדגדגן, ככה הוא קטן שיודע בדיוק לאן להגיע. הנסיעה משפשפת אותו עליו, או שזה הדגדגן שמחפש את המגע מעצמו.
בלימה חזקה מותחת את הבד והשרירים בתחת מתכווצים כשאני מחזיקה את עצמי ופיסת הבד הקטנטנה הזו עושה בי שמות.
יורדת במדרגות ומתחילה ללכת. אני בטוחה שאילו היה שקט בחוץ, אפשר היה לשמוע את השפתיים נדבקות זו לזו בסערה ואת הרטיבות המפעפעת ועוטפת אותן.
שכחתי בבית את הנרתיק עם הקטנטן שהיה בא לעזרי במצב שכזה.
מתיישבת על הספסל שלי ברגליים מעט פתוחות שהאויר הנעים יצנן אותי מעט.
היום אני מתנסה בדחיית סיפוקים.
בחייאת.. על מי אני עובדת?
חוזרת למשרד ומתיישבת על הכסא, הרגליים פתוחות מעט והאצבע נכנסת ביניהן.
הרטיבות לא השאירה טיפת בד יבשה.
פותחת את הרגליים עוד טיפה ומפנה לו מקום.
הוא מתיישב על ברכיו מתחתיי והלשון מגיעה למקום הנכון בזמן הנכון.
נשענת בנוחות על המשענת, מתקדמת והכוס נפער כשהלשון בתוכו.
הלשון עולה ויורדת, מלקקת ומוצצת, רעש הרטיבות שלי ושלו נשמעים בבירור.
מרחוק שומעים את הרמקול במפעל הסמוך - ״קדימה, קדימה, סע קצת ימינה, עוד עוד עוד״ הוא ממש מכוון אותו, בדיוק כמו שאני מכוונת את ראשו, עם אצבע אחת הטובעת בתוכי.
״סטופ״ הוא צועק שם ברמקול ואני רועדת כולי גומרת ומלקקת את האצבע, סמוקה ומרוגשת.
״בוקר טוב״ אומרת המתנדבת שנכנסת. ״את נורא אדומה, הכל בסדר?״
