המשך
במחזה "הבככות" מתאר אווריפידס בסיפור עלילה מרתק, ואפילו משכר, את הופעתו של דיוניסוס בכפר הולדתה של אמו סמלי. הוא פונה ואומר לצופיו כי לכאורה, פולחן דיוניסוס מביא לידי התלהבות ואובדן חושים, ואולי אף לידי תחושה של חופש וחירות, אך למעשה הזובחים הם עבדים לדיוניסוס, המשחק בהם ומהתל בהם כרצונו. בפתיחת המחזה מופיע דיוניסוס, ומתאר כיצד עבר מארץ לארץ - מלודיה לפריגיה, ומשם לפרס ולמדי - ובכל מקום נטע גפנים ועשה ענבים, ולבסוף הגיע לתבאי. דיוניסוס כועס על כי אינו נחשב כבנו של זאוס ואינו זוכה לכבוד הראוי לו. לכן בא לנקום באחיותיה של אמו סמלי, בבית המלכות של קדמוס ובנכדו, המושל פנתיאוס. וזה יהיה העונש, כפי שמתאר דיוניסוס: "לכן אענוש אותן אני בשגעון, מביתן אגרשן ובהרים תתעינה לבושות כמו העובדות אותי ברגש. לכל הנשים בנות -משפחת תיבי לעזוב את קירות ביתן אני פקדתי, סביב לבנות קדמוס כולן תתאספנה, על-יד עצי הר ובין סלעים שוכבות - ככה תלמד העיר אף למרות רצונה כי בעוון התכחשה לעבודת אל בככוס ותכפר על כזבים אשר דיברה באמי כי אנוש ולא אל זווס המוליד את בנה. " ("מתוך טרגדיות נבחרות, "הבככות) המחזה מתאר את דיוניסוס כדמות של רואה ואינו נראה, ולעתים רק קולו נשמע. כשהוא מתגלה, הוא לבוש בכתונת עור, מחזיק מטה תירסוס בידו וזר עלי קיסוס על ראשו, והוא מפתה את הנשים לעזוב את ביתן, לצאת אל הכרמים ואל השדות, ולעבוד לאל דיוניסוס. פנתיאוס, מושל העיר, יוצא למאבק בדיוניסוס, אך נכשל. כל העיר נסחפת אחר דיוניסוס, וביניהן אמו של פנתיאוס - אגבה. הן הופכות ל"מנאדות", שפירושו ביוונית "אחוזות שגעון", רוקדות ושרות ונכנסות לאקסטזה, שמעבירה אותן על דעתן. בטירופן הן עוקרות ושוברות הכל, וקורעות לגזרים את בעלי-החיים, הנקרים בדרכן. שיאו הטרגי של המחזה הוא הרגע שבו נשבר פנתיאוס המושל, שנלחם בדיוניסוס, ומתפתה גם הוא לדיוניסוס, המזמין אותו לבוא עמו אל היער אל הנשים המרקדות. דיוניסוס מפתה את פנתיאוס לעלות ולשבת על ענף בין העצים, והנשים בטירופן - ובראשן אמו של פנתיאוס, אגבה - מסתערות על פנתיאוס, וקורעות אותו לגזרים. אגבה בטירופה ובעיוורון חושיה נושאת את ראש בנה הכרות, ומאמינה כי זהו ראשו של אריה... לאחר מכן בא רגע ההתפכחות של אגבה במלים אלה: אגבה - "אויה לי על שברי מה אומללה אני"... קדמוס - "העוד דמות אריה רואה לפניך?" אגבה - "לא כי ראש בני הוא ואני אם שכולה..." לא ביין ובשתיית היין יצא אווריפידס להילחם, אלא בפולחן הקדום, שהתקיים ביוון העתיקה ובארצות שונות באסיה הקטנה. הוא סבר שפולחן זה ושיכרון החושים שהוא מביא איתו מביאים להרס ולאיבוד שליטה. דיוניסוס או בככוס הוא אחד האלים הקדומים ביותר, שסביבו התקיים פולחן. המסתורין סביב הפולחן ואופיו הפרוע קיבל חיזוק לא רק במחזהו של אווריפידס, אלא גם בציור קיר (פרסקו), שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות בעיר פומפיי, העיר נהרסה וכוסתה כליל באפר וולקני בשנת 79 לספירת הנוצרים בגלל לבה ואבק, שהתפרצו מהר הווזוב. על קירות של אחת הוילות, שנתגלו בחפירה בפומפיי, נמצאו ציורי קיר, שתיארו את פולחן דיוניסוס. מהציורים למדים, כי הפולחן כלל טקסים, הקשורים בשתיית יין ובריקודים סביב הפאלוס (אבר מין זכרי), ששימש כסמל לפריון ולאהבה. הטקס מתאר את הריקוד עד אובדן חושים, שהיה חלק בלתי נפרד מפולחן זה. פולחן דיוניסוס, הגיע לרומא, ובמאה השנייה לספירה נערכה הצבעה בסנט הרומאי, והפולחן הוצא אל מחוץ לחוק ונאסר לקיים אותו. ברומא באותן שנים שלטה תפיסה פילוסופית, שנבעה מתורתם של הסטואיקנים, שמוצאם ביוון. אלה דגלו בתורת מידות חמורה, השוללת את התפרקות היצרים, הרגשות והחושים, ודוגלת בתבונה, בגבורה, במתינות ובצדק. -הסטואיקנים טענו שכל הריגושים סותרים את טבע האדם, וגורמים לקנאה, לתאווה, לעצב ולפחד, לפיכך צריך להימנע מהם. אדם בעל שכל ותבונה חייב להיות קר-רוח ואדיש, ובכך יהיה נקי מתאוות. השכל בלבד הוא זה ששולט, ושליטה בשכל תביא גם למוסר נכון. הנה כי כן, לפנינו שתי תפיסות. האחת, הדיוניסית, בנויה עלי שיכרון חושים, ואילו השנייה, הסטואיקנית, בנויה על שכל ותבונה, ושוללת תאוות ורגשות.. כידוע, שליטיה של רומא לא קיימו פילוסופיה סטואיקנית זו כדברה וכלשונה, וקצה של האימפריה הרומית היה קשור גם בהוללות ובתאוות רצח בלתי מרוסנות. עם השנים עבר פולחן דיוניסוס גלגולים רבים, והוא הלך והתעדן, בדומה לפולחנים דתיים אחרים. לתרבות המערבית נותרו ממנו השירה, הריקוד, הדרמה והתיאטרון. אמנם שורשיו בזמנים קדומים, כאשר הפולחן היה קשור בחגיגה, שהייתה מעין אורגיה שעירבה התרגשות מינית, בשתיית יין וריקודים עד אובדן חושים, אך עם התפתחות התרבות והמוסדות החברתיים השונים הפכה חוויה זו לחוויה אמנותית מרוסנת ומבוקרת. באתונה הדמוקרטית במאה החמישית לפנה"ס אפשר היה לצפות בהצגות תיאטרון, המבוססות בעיקר על מלים ועל משחק אמנותי של השחקנים, בלי יין ושיכרון. החוויה שעברו הצופים בתיאטרון הייתה חזקה ביותר, והסיפורים והעלילות שהועלו על הבמה עוררו רגשות של חמלה ופחד. חוויה מעודנת זו הביאה את הצופים לידי בכי והתפרקות רגשות, שהביעו את הזדהותם עם הדמויות שעל הבמה ועם מעשי גבורתם . שרידיו של פולחן דיוניסוס הקדום נשקפים אלינו ערב ערב מסרטי הטלויזיה, המוקרנים בפנינו. "סרט טוב" הוא זה שמצליח לעורר בנו הצופים, רגשות עמוקים. רגשות אלה נובעים מהזדהותנו עם גיבורי הבד, המציגים בפנינו את הבעיות הקרובות ללבנו. ביבליוגרפיה: אוריפידס, "הבככות" תרגום מיוונית: אהרן קמינקא, דביר, תשכ"א. פוקס אלכסנדר מדינה וחברה ביון הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ו.