דוח מצב זמני
(אם כי זה מובן מאליו כי ממילא הכל זמני, כולל אנחנו).
לפני כשנתיים סיפרתי פה בפורום שאנחנו מתעתדים לנסוע לחו"ל לשבתון , ובקשתי להעזר בנסיונם של אחרים שעשו זאת. הדאגה העיקרית שלנו היתה סביב הבת האספית שלנו שהיתה אמורה להיכנס שם לכיתה י' . לא משימה פשוטה למי שמעולם לא למד בחו"ל ובאנגלית.
כל מי שדיברתי איתו היה כל כך חיובי , והרגיע אותי שמע.החינוך והתמיכה לאספים בארה"ב (ובמיוחד ספציפית במקום בו היינו) טובה מאד ושזו יכולה להיות חוויה טובה ומעצימה.
הכנו את הנסיעה זמן רב מראש וארזנו את עצמנו ו 3 הבנות ונסענו.
הבת הגדולה, האספית, נשלחה לבית ספר תיכון ענקי (3000 ילדים) ותחרותי מאד . וכיתת התקשורת שחיכתה לה שם היתה מינימליסטית בהרבה מאשר בארץ. הכיתה נפגשה רק חלק מהימים לשעות בודדות, ולא היה לה שום ליווי בשיעורים.
בהתחלה נבהלנו קצת, אבל היא היתה חיובית לגמרי, ואם היא פחדה אז היא התמודדה עם הפחד יפה. היה לה חשוב מאד להיות עצמאית ולהשתלב. מהיום הראשון היא לא רצתה שנלווה אותה פנימה, היא בחרה לחזור כל יום באוטובוס המקומי ולהתנהל בכללי בצורה עצמאית ובוגרת. הלימודים היוו אתגר לא קטן - ללמוד אזרחות אמריקאית (ישבנו יחד שעות לקרוא טקסטים מסובכים וארוכים) או מתמטיקה ( זה היה הכי קשה כי מתמטיקה זו שפה מקצועית בפני עצמה) בשפה זרה, ברמה יותר גבוהה מאשר בארץ ובבית ספר תחרותי. והיא עמדה בזה בכבוד. הוציאה תעודה טובה , יצרה קשרים טובים עם ילדים אחרים (עם חלקם היא עדיין מתכתבת ברשת) ולמדה יופי של אנגלית , וגם ספרדית (היא לימדה את עצמה לפני כמה שנים מצפיה בטלנובלות) מההיספנים שחברה אליהם.
מההתחלה היא הרגישה בנוח שם, ובכלל לא רצתה לחזור לארץ.
טוב, לצערה חזרנו (הסיבה המרכזית לכך היו הבגרויות שלה) . היא חזרה לבית הספר שלה ולכיתת התקשורת. וגם חזרה לקטר על כיתת התקשורת הזאת, למרות שהשנה היחס אליהם התלמידים הרבה פחות עוטף (או "חונק" תלוי מי מסתכל) סומכים עליהם ויש להם הרבה יותר חופש.
והנה קיבלנו השבוע תעודת מחצית - הילדה הוציאה תעודה מצויינת! לא רק במתמטיקה, אלא גם בספרות תנך והיסטוריה שהיו מקצועות קשים בשבילה. היא צריכה להשלים את הנקודה הראשונה לבגרות במתמטיקה שלא עשתה בשנה שעברה (בגלל חו"ל) ולכן עשתה לפני שבוע 2 בחינות מתכונת - והוציאה בשתיהן 100 . ככה שציון המגן שלה יהיה 100. וזה לא שהיא משקיעה הרבה, רק מכינה שיעורים כשיש לה , בלי שאנחנו בכלל יודעים או שותפים לזה, ולומדת למבחנים ממש קצת.
המורים שלה מתים עליה ואומרים (תחזיקו חזק) שהיא משתתפת בשיעורים ומתווכחת על דעותיה! וגם משעשעת את כולם עם ההומור שלה.
צריך להבין שבשנים קודמות כל זה לא היה! בלימודים היא דשדשה. שיעורי בית - היתה דוחה ודוחה, היינו צריכים להזכיר לה ואז היתה עושה את המינימום. הציונים שלה היו לא טובים. להשתתף בשיעורים בכלל לא היה אופציה. הכל היה קשה.
ועכשיו היא מחליקה את זה בקלות. הולכת ברצון לבי"ס. חוזרת ומספרת לנו איך היה ומה קורה. יושבת איתנו לשיחות.
פשוט ילדה אחרת! כאילו משהו בה נפתח ועכשיו הכל יוצא החוצה.
כל מי שראה אותה מאז שיזרנו נדהם והתפעל , התקשורתיות שלה, מהרוגע, מהשמחה, מהבגרות.
ואנחנו ממש מאושרים! ירדה לי אבן מהלב, מה אבן, סלע ענק. הר.
כל כך דאגתי לעתיד שלה, הרגשי וגם התעסוקתי.
עכשיו ברור לי שהיא תמשיך ללמוד, ויהיה לה מקצוע מענין (אני מקווה) ויש מצב שתמצא עבודה טובה ומספקת. וגם משפחה! לפחות בן זוג.
כשעשינו לה אבחון בגיל 10 לערך , הפסיכולוגית הסבירה לנו שיש לה איי קיו ממוצע. לנו היה ברור שהאבחון פספס פה בגדול. קרובתי הפסיכולוגית שעמה אז על המאבחנת ואמרה שהמבחן פשוט לא מותאם לילדה כזאת ושלה ברור שהילדה מבריקה. ככל שהזמן עובר אני רואה כמה שהיא צדקה, מה שגם אומרים עכשיו אנשי הצוות של כיתת התקשורת שלה.
אני כותבת את כל זה כדי לתת תקווה לאחרים.
לא שאפשר להשליך ממקרה אחד לאחר כשמדברים על בני אדם, אבל בכל זאת - אולי אפשר ללמוד מזה שגם הילדים שלנו, האחרים קצת, מתבגרים, ונפתחים, ועוברים חוויות טובות בחיים שעוזרות להם למצוא את הדרך הנכונה להם.
אני עכשיו אופטימית יותר מתמיד.
(אם כי זה מובן מאליו כי ממילא הכל זמני, כולל אנחנו).
לפני כשנתיים סיפרתי פה בפורום שאנחנו מתעתדים לנסוע לחו"ל לשבתון , ובקשתי להעזר בנסיונם של אחרים שעשו זאת. הדאגה העיקרית שלנו היתה סביב הבת האספית שלנו שהיתה אמורה להיכנס שם לכיתה י' . לא משימה פשוטה למי שמעולם לא למד בחו"ל ובאנגלית.
כל מי שדיברתי איתו היה כל כך חיובי , והרגיע אותי שמע.החינוך והתמיכה לאספים בארה"ב (ובמיוחד ספציפית במקום בו היינו) טובה מאד ושזו יכולה להיות חוויה טובה ומעצימה.
הכנו את הנסיעה זמן רב מראש וארזנו את עצמנו ו 3 הבנות ונסענו.
הבת הגדולה, האספית, נשלחה לבית ספר תיכון ענקי (3000 ילדים) ותחרותי מאד . וכיתת התקשורת שחיכתה לה שם היתה מינימליסטית בהרבה מאשר בארץ. הכיתה נפגשה רק חלק מהימים לשעות בודדות, ולא היה לה שום ליווי בשיעורים.
בהתחלה נבהלנו קצת, אבל היא היתה חיובית לגמרי, ואם היא פחדה אז היא התמודדה עם הפחד יפה. היה לה חשוב מאד להיות עצמאית ולהשתלב. מהיום הראשון היא לא רצתה שנלווה אותה פנימה, היא בחרה לחזור כל יום באוטובוס המקומי ולהתנהל בכללי בצורה עצמאית ובוגרת. הלימודים היוו אתגר לא קטן - ללמוד אזרחות אמריקאית (ישבנו יחד שעות לקרוא טקסטים מסובכים וארוכים) או מתמטיקה ( זה היה הכי קשה כי מתמטיקה זו שפה מקצועית בפני עצמה) בשפה זרה, ברמה יותר גבוהה מאשר בארץ ובבית ספר תחרותי. והיא עמדה בזה בכבוד. הוציאה תעודה טובה , יצרה קשרים טובים עם ילדים אחרים (עם חלקם היא עדיין מתכתבת ברשת) ולמדה יופי של אנגלית , וגם ספרדית (היא לימדה את עצמה לפני כמה שנים מצפיה בטלנובלות) מההיספנים שחברה אליהם.
מההתחלה היא הרגישה בנוח שם, ובכלל לא רצתה לחזור לארץ.
טוב, לצערה חזרנו (הסיבה המרכזית לכך היו הבגרויות שלה) . היא חזרה לבית הספר שלה ולכיתת התקשורת. וגם חזרה לקטר על כיתת התקשורת הזאת, למרות שהשנה היחס אליהם התלמידים הרבה פחות עוטף (או "חונק" תלוי מי מסתכל) סומכים עליהם ויש להם הרבה יותר חופש.
והנה קיבלנו השבוע תעודת מחצית - הילדה הוציאה תעודה מצויינת! לא רק במתמטיקה, אלא גם בספרות תנך והיסטוריה שהיו מקצועות קשים בשבילה. היא צריכה להשלים את הנקודה הראשונה לבגרות במתמטיקה שלא עשתה בשנה שעברה (בגלל חו"ל) ולכן עשתה לפני שבוע 2 בחינות מתכונת - והוציאה בשתיהן 100 . ככה שציון המגן שלה יהיה 100. וזה לא שהיא משקיעה הרבה, רק מכינה שיעורים כשיש לה , בלי שאנחנו בכלל יודעים או שותפים לזה, ולומדת למבחנים ממש קצת.
המורים שלה מתים עליה ואומרים (תחזיקו חזק) שהיא משתתפת בשיעורים ומתווכחת על דעותיה! וגם משעשעת את כולם עם ההומור שלה.
צריך להבין שבשנים קודמות כל זה לא היה! בלימודים היא דשדשה. שיעורי בית - היתה דוחה ודוחה, היינו צריכים להזכיר לה ואז היתה עושה את המינימום. הציונים שלה היו לא טובים. להשתתף בשיעורים בכלל לא היה אופציה. הכל היה קשה.
ועכשיו היא מחליקה את זה בקלות. הולכת ברצון לבי"ס. חוזרת ומספרת לנו איך היה ומה קורה. יושבת איתנו לשיחות.
פשוט ילדה אחרת! כאילו משהו בה נפתח ועכשיו הכל יוצא החוצה.
כל מי שראה אותה מאז שיזרנו נדהם והתפעל , התקשורתיות שלה, מהרוגע, מהשמחה, מהבגרות.
ואנחנו ממש מאושרים! ירדה לי אבן מהלב, מה אבן, סלע ענק. הר.
כל כך דאגתי לעתיד שלה, הרגשי וגם התעסוקתי.
עכשיו ברור לי שהיא תמשיך ללמוד, ויהיה לה מקצוע מענין (אני מקווה) ויש מצב שתמצא עבודה טובה ומספקת. וגם משפחה! לפחות בן זוג.
כשעשינו לה אבחון בגיל 10 לערך , הפסיכולוגית הסבירה לנו שיש לה איי קיו ממוצע. לנו היה ברור שהאבחון פספס פה בגדול. קרובתי הפסיכולוגית שעמה אז על המאבחנת ואמרה שהמבחן פשוט לא מותאם לילדה כזאת ושלה ברור שהילדה מבריקה. ככל שהזמן עובר אני רואה כמה שהיא צדקה, מה שגם אומרים עכשיו אנשי הצוות של כיתת התקשורת שלה.
אני כותבת את כל זה כדי לתת תקווה לאחרים.
לא שאפשר להשליך ממקרה אחד לאחר כשמדברים על בני אדם, אבל בכל זאת - אולי אפשר ללמוד מזה שגם הילדים שלנו, האחרים קצת, מתבגרים, ונפתחים, ועוברים חוויות טובות בחיים שעוזרות להם למצוא את הדרך הנכונה להם.
אני עכשיו אופטימית יותר מתמיד.
