דבר תורה לשבת

[ענן עם קשת]

דבר תורה לשבת

בע"ה

ב"ה נולדה לנו בת.

יש לכם איזה רעיון שאפשר לקשר את פרשת השבוע להולדת הבת?

תודה רבה.

 

[אופירA]

מזל טוב ויפה ונעים, וחיים מאושרים

אולי יצחקו עלי, אבל אני לא יודעת בכלל מה כתוב בפרשת השבוע בשלב זה של חיי

.
רק זכרתי שדיברו השבוע על "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'", שזה מהפסוקים הראשונים בפרשת ויקרא (לפחות זה כתוב בלוח השנה... ובזכות השאלה שלך הסתכלתי).
הרעיון הידוע הנאמר על פסוק זה, הוא שהקורבנות צריכים לבוא "מכם", כלומר קורבן לה' אדם צריך להקריב מתוך הלב שלו, מנקודת האמת הפנימית ביותר שלו.
כי לאבא נותנים את הלב, מכינים את המתנה מדם התמצית של האהבה העצומה שבלב, כמו שנראות המתנות לאבאמא שמכינים הילדים הקטנים האלה, שאין להן שום ערך במוזיאון או בחנות חפצי הנוי, אבל הן ספוגות בזיעת האצבעות שעבדו במסירות הכי גדולה שאפשר, מתוך האהבה הכי אותנטית שקיימת בחלד, עם דפיקות לב של התרגשות אמיתית! והאור שזורח להם בעיניים כשהם מעניקים אותן, אינו מהעולם הזה. אולי זה אור כמו האור הראשון, הגנוז.

ואם אבא הגשמי חס ושלום לא מאפשר להם לבטא את האהבה העצומה הזו, שבונה את האדם שבהם, כמה שהם צריכים - הם גדלים עם חור ענק בלב, עם חיפוש מתמיד ומייסר של האדם שבהם, שתמיד הוא רעב וחסר.

זכרתי את זה חזק, כי באותו הזמן הייתי עסוקה בלקבל את רצון ה' (בסיטואציה ספציפית) עם כל ההכנעה שהצלחתי לגייס, במטרה נחושה ובלתי פוסקת לגדל ולהשלים את האדם הרעב והחסר שבי, ולהקריב אל ה' בתפילה אילמת את הכאב הבוכה של הקבלה מתוך רעב, במסירות נפש גבוהה של אנוש שרוצה להיות הכי אנושי שאפשר, להיות תמיד יותר אדם, יותר קרוב אל ה' ופחות אל המידות הרעות והכעס והצער והנפש הייצרית.

אני מבינה שאולי רצית את הרעיון לפני שבת, כדי לומר אותו בשבת בנוכחות אנשים.
אבל אני חושבת שאת הרעיון שאני מבטאת אתם יכולים לקחת לעצמכם, כהורים שזכו להיות שותפים בבריאתו של בן אנוש מופלא, שיקריבו הרבה מאוד לאורך כל החיים כדי לייצר את הבריאות והשמחה והשלמות של אותה ילדה - תינוקת היום ואשת חיל לעתיד לבוא. אבל כל קורבן וקורבן שיוקרב לאורך השנים - קשה ככל שיהיה - יבוא מתוך אהבה מושלמת ומסירות מוחלטת לנברא האלוקי שזכיתם להיות שותפים בו, וממילא תזכו כל הזמן להתקרב לה' ולהיות אנשים גדולים יותר. גדולים באמת. אדם שמקריב לה' את תמצית לבבו.

העייפות הנוראה של לילות לבנים, הוויתור על העצמאות האישית כשאתה מוצמד לתינוק וילד שזקוק להשגחה כל רגע ורגע, התסכול הנורא מילד שבוכה/צועק ללא הפסקה, הכעס על ילד שלא מציית ומתיש את הכוחות, החובות הבלתי פוסקים על ההורים בגידול ילדיהם, המאמץ הנפשי שבקבלת ואהבת אישיותו הנבדלת והאינדיבידואלית של כל ילד, עבודת המידות שנדרשת מול בני העשרה והבוגרים, הוויתור על השליטה על הבת הבוגרת לטובת בעלה ואושרם, ועל הבן לטובת אשתו ואושרם, והאתגר המיוחד של אבא לבת, שהטבעים הנפשיים שלהם שונים לחלוטין, ובכל זאת הוא נדרש ללמוד להעניק לה את צרכיה הרגשיים -
כל אלו, עם כל הכשלונות והטעויות והתגברות הנפש הייצרית במהלך המאמץ הבלתי פוסק של החיים - הם קורבנות עצומים מעומק הלב האוהב לה' ולנברא המשותף להורים עם ה'.
ברגע המאמץ אולי אי אפשר להרגיש זאת, מעומס המרירות והתסכול. אבל ברגעי הנחת והשלום צריך לזכור שמאמץ הנתינה העצום הזה הוא קורבן מושלם לה' ששום טעות וכישלון אינם פוגמים בשלמותו, ולחייך לזכות הגדולה להקריב מכם לה', ובכלל לזכות הגדולה לאהוב ולאהוב ולאהוב.