דבר אל העצים
עצים מבינים עניין. את המונולוג הבא בחיים לא תשמעו מפיו של עץ.( ואני כבר יכולה לדמיין אתכם מגחכים:`` נו, ברור שלא, עצים לא יודעים לדבר.`` ואני חולקת. זה אנחנו שלא יודעים להקשיב. ואם פעם אתם פוגשים עץ או ילד או אדם, שנדמה לכם שהוא אינו אומר דבר, תחשבו שאולי פשוט לא ידעתם להקשיב.) ולענייננו. המונולוג שבחיים לא יישמע מפיו של עץ: ``אוף. כל העולם נגדי. פעם, הכל היה פשוט נהדר. באביב הייתי ממש ע-נ-ק. ממש שיחקתי אותה. הייתי בשיא פריחתי. הכל היה נפלא. ואז, לכל הרוחות, הגיע החורף. והרוחות. הכל הם הרסו לי, הרוחות האלה. העיפו לי את העלים, הרסו לי ת`צורה. אפילו שברו לי כמה מהענפים היפים ביותר שלי. חוצפה. נכון שאם הייתי יותר גמיש ולא מתעקש דווקא לעמוד מול הרוח, אלא הייתי מכופף את עצמי קצת, הייתי יוצא בלי פגע. אבל למה מה קרה? אני הייתי פה לפני הרוחות האלה. בעיה שלהם. מה קרה לרוחות, אתם שואלים? להם לא קרה כלום. רק אני אכלתי אותה. אז מה הרווחתי מכל זה? חביבי, זה עניין של עקרון. של כבוד. ובכלל, מאז אני כלום, אפס. אפילו עלה אחד אין לי לכסות בו את בושתי. להצמיח חדשים? מה אני השתגעתי? אחרי מה שקרה בחורף האחרון? לא, לא, לא. אני נשאר כך. אפס. ממילא כל העולם נגדי. כן, כן, זה בדוק. הרוחות האלה הגיעו רק כדי להציק לי. כאילו עשיתי להם משהו רע. מה אתם אומרים? הרוחות האלה בכלל לא קשורים אליי, הם פשוט חלק מתהליך טבעי שקורה בעולם כל חורף? חברה`, אתם תמימים. הם באו רק כדי להרוס לי את הכל. תאמינו לי. מה זה? הרוחות הם אלה שהביאו את העננים שמשקים אותי? נו באמת, אתם ממש מאמינים באמונות טפלות, אה? לרוחות האלה בחיים לא היו ולא יהיו כוונות טובות, רק להזיק הן יודעות. אז זהו. אני נשאר כך. אפס. מכוער. תשכחו ממני, אני לא מוכן שוב לעבור את ההשפלה הזאת. אם החורף הזה לא היה מגיע, הכל היה נפלא. אבל הוא הגיע. וזהו. בחיים אני לא אשכח את החורף הנורא הזה. ואת הרוחות האלה. עלה אחד לא תוציאו ממני. בטח שלא פירות. גועל נפש של עולם, בחיי.`` בחיים לא שמעתי את זה מפיו של עץ. עצים, במקום לדבר, עסוקים בלהתחדש כל שנה מחדש. מבינים שהחורף והרוחות הם חלק טבעי ממהלך החיים, באביב שוכחים את החורף שעבר. והעצים החכמים במיוחד, גם מצליחים להבין שבלי החורף הזה, גם לא היו מגיעים למה שהם באביב… בחיים לא שמעתי עץ מתבכיין כך, אבל או-אה, קשה לספור מכמה בני-אדם שמעתי את זה...
עצים מבינים עניין. את המונולוג הבא בחיים לא תשמעו מפיו של עץ.( ואני כבר יכולה לדמיין אתכם מגחכים:`` נו, ברור שלא, עצים לא יודעים לדבר.`` ואני חולקת. זה אנחנו שלא יודעים להקשיב. ואם פעם אתם פוגשים עץ או ילד או אדם, שנדמה לכם שהוא אינו אומר דבר, תחשבו שאולי פשוט לא ידעתם להקשיב.) ולענייננו. המונולוג שבחיים לא יישמע מפיו של עץ: ``אוף. כל העולם נגדי. פעם, הכל היה פשוט נהדר. באביב הייתי ממש ע-נ-ק. ממש שיחקתי אותה. הייתי בשיא פריחתי. הכל היה נפלא. ואז, לכל הרוחות, הגיע החורף. והרוחות. הכל הם הרסו לי, הרוחות האלה. העיפו לי את העלים, הרסו לי ת`צורה. אפילו שברו לי כמה מהענפים היפים ביותר שלי. חוצפה. נכון שאם הייתי יותר גמיש ולא מתעקש דווקא לעמוד מול הרוח, אלא הייתי מכופף את עצמי קצת, הייתי יוצא בלי פגע. אבל למה מה קרה? אני הייתי פה לפני הרוחות האלה. בעיה שלהם. מה קרה לרוחות, אתם שואלים? להם לא קרה כלום. רק אני אכלתי אותה. אז מה הרווחתי מכל זה? חביבי, זה עניין של עקרון. של כבוד. ובכלל, מאז אני כלום, אפס. אפילו עלה אחד אין לי לכסות בו את בושתי. להצמיח חדשים? מה אני השתגעתי? אחרי מה שקרה בחורף האחרון? לא, לא, לא. אני נשאר כך. אפס. ממילא כל העולם נגדי. כן, כן, זה בדוק. הרוחות האלה הגיעו רק כדי להציק לי. כאילו עשיתי להם משהו רע. מה אתם אומרים? הרוחות האלה בכלל לא קשורים אליי, הם פשוט חלק מתהליך טבעי שקורה בעולם כל חורף? חברה`, אתם תמימים. הם באו רק כדי להרוס לי את הכל. תאמינו לי. מה זה? הרוחות הם אלה שהביאו את העננים שמשקים אותי? נו באמת, אתם ממש מאמינים באמונות טפלות, אה? לרוחות האלה בחיים לא היו ולא יהיו כוונות טובות, רק להזיק הן יודעות. אז זהו. אני נשאר כך. אפס. מכוער. תשכחו ממני, אני לא מוכן שוב לעבור את ההשפלה הזאת. אם החורף הזה לא היה מגיע, הכל היה נפלא. אבל הוא הגיע. וזהו. בחיים אני לא אשכח את החורף הנורא הזה. ואת הרוחות האלה. עלה אחד לא תוציאו ממני. בטח שלא פירות. גועל נפש של עולם, בחיי.`` בחיים לא שמעתי את זה מפיו של עץ. עצים, במקום לדבר, עסוקים בלהתחדש כל שנה מחדש. מבינים שהחורף והרוחות הם חלק טבעי ממהלך החיים, באביב שוכחים את החורף שעבר. והעצים החכמים במיוחד, גם מצליחים להבין שבלי החורף הזה, גם לא היו מגיעים למה שהם באביב… בחיים לא שמעתי עץ מתבכיין כך, אבל או-אה, קשה לספור מכמה בני-אדם שמעתי את זה...