אולי זה רק מראה שאנחנו לא סומכים עליהם מספיק?
מבחינה מסוימת, היה יתרון שהבן שלי היה לא מאובחן.
בעלי מאוד פחד לשלוח אותו לקניות. אמרתי לו: מה יכול לקרות?
כשהוא היה מספיק גדול לטעמי (בן 9) נתתי לו כסף. ידעתי שיש אפשרות שאני נפרדת עכשיו לשלום מהכסף, ולכן נתתי לו רק סכום קטן. שלחתי אותו לקנות שקית חלב. זה הכל.
בבית עשינו חזרות. מה תגיד למוכר, מה המוכר יענה, וכו'. איפה תשים את הכסף עכשיו איפה בחזור....
להגיד לך שלא היו תקלות? היו. איבד את הכסף בדרך לשם...
המוכר שאל שאלה לא צפויה.
השאיר את הדברים שם, אחרי שקנה ושילם.
איבד את העודף.
היו המון תקלות, אבל בסוף הוא למד...
אני חשבתי שהוא יצטרך לדעת איך קונים בסוף, ושווה לשלם את המחיר הזה. ראיתי בתקלות האלה ובאובדן הכספים 'שכר לימוד'.
אני בדעה שצריך לתת להם יותר קרדיט, ולתת להם יותר להעז. כמובן, בשקלול סיכון מול תועלת. אצלנו, למשל, היה כביש קטן בדרך למכולת ולכן חיכיתי עד גיל 9.
לעומת זאת, לפני כן לקחתי אותו לקניות איתי, והראתי לו כל דבר איפה הוא נמצא ואיך אני מדברת עם המוכר ואיך מתנהגים עם הכסף וכו'. רק אחרי שעשינו כמה אימונים כשהוא היה איתי - שלחתי אותו לבד.
אני בדעה שצריך להעז ולנסות. בלי זה הילדים שלנו לא ילמדו כלום.