הייתי בן 13.
כיתה ח'.
בדיוק התחלתי להבין שיש לי זין ולא בולבול.
תקופה של הרבה למידה, הרבה ניסוי וטעיה
ובעיקר הרבה זקפות פתע שמונעות ממך לרדת בתחנה הנכונה של האוטובוס.
נסענו לטיול שנתי לגליל.
זה אחד הטיולים הראשונים שאתה ישן מחוץ לבית.
אשכרה ילד גדול.
עצרנו ליד מראר. כפר דרוזי או צ'רקסי או משהו מהזאנר הזה שנראה כמו כפר ערבי אבל אין שם חומוס טוב באמת.
לא אשכח את סמי הנהג עם השיערות באף צועק על המורה עם הציצים הגדולים
שהוא לא מוכן לעצור כאן כי אין לו איפה לשבת כשכולנו יורדים למסלול רגלי בן 4 שעות.
המורה עם הציצים הגדולים התקרבה אליו ולחשה לו משהו והוא בכל זאת עצר.
מאוחר יותר בערב, כשהיינו באוהלים שלנו, שמענו אותה צועקת מהאחורה של האוטובוס סמי יש לי עיניים בגב
ואני רואה איך אתה מתקרב ובנאלי לא יהיה כאן. או מנאלי. לא הבנו בדיוק.
רק הבחנו שכל הדרך הביתה היא עמדה כל הנסיעה.
בכל אופן, סמי עצר איפה שהמורה עם הציצים הגדולים רצתה.
כולם ירדו, חוץ ממני ומליבי. אמרנו למורה שאנחנו לא מרגישים טוב
אבל תכל'ס רצינו להישאר באוטובוס לראות סרט.
ליבי היתה הילדה הכי מפותחת. לא שכלית.
וזו היתה השנה הראשונה שהיא הפסיקה להחביא את הציצים הדשנים שלה
בעזרת כיפוף מתמיד וסוודרים במידה של סוס.
כולנו הלכנו שבי אחרי השפע הזה, אבל היא בחרה להישאר איתי להרגיש לא טוב באוטובוס.
בדיעבד ידעתי שהיא גמרה אומר לאבד את בתוליה באותו טיול, אבל בשלב הזה, הדבר היחידי
שיכולתי לחשוב עליו זה איך לשכנע את המורה לוותר לי, כי אין מצב שאני יורד מהאוטובוס
עם הזקפה המטורפת הזאת.
אבל המורה עם הציצים הגדולים התעקשה.
אז ירדתי ותקעתי כבשה כדי להירגע.
איך הסיפור?
.