גשר צר מאד- מאד
בס"ד "אמר: צריך כל אדם לצעוק להשם יתברך, ולישא לבו אליו יתברך, כאילו הוא באמצע הים תלוי על חוט השערה, ורוח סערה סוער עד לב השמים, עד שאין יודעין מה לעשות וכמעט שאין פנאי אפילו לצעוק. אבל באמת בודאי אין לו עצה ומנוס כי אם לישא עיניו ולבו להשם יתברך, כי האדם בסכנה גדולה מאד בזה העולם, כאשר יודע כל אחד בנפשו. (ליקוטי מוהר"ן, סימן קיז)." רבי נחמן אמר: "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל." (ליקוטי תנינא, מח). הגשר הוא צר מאד מאד. קודם כל צריך להבין מה זה "מאד מאד"- מדוע לא מספיק לומר "מאד"? ואם אני רוצה לומר הרבה יותר מזה, אומר "מאד מאד מאד"? המילה "מאד" מבטאת ריבוי, למשל (במדבר יד) "טובה הארץ מאד מאד". וכן "בכל מאודך" שאנחנו אומרים בפרשה ראשונה של שמע, הכוונה בריבוי- שאהבת ה' תתפשט בכל התחומים, והרמב"ן שם מבאר מדוע הממון, שלפי חז"ל הוא הפירוש ל"מאודך", הוא התחום של הריבוי. עכשיו אנחנו מבינים מהו מאד. לפי זה- מאד מאד פירושו, ריבוי לריבוי, שזה במלים אחרות- התכלית של הריבוי. יש ריבוי יחסי, ויש ריבוי בתכלית. אם אני אומר שזה גדול מאד, הכוונה היא שיחסית לדברים אחרים, או ביחס לעצמו, הדבר גדול בריבוי. אבל אם אני אומר שזה גדול מאד מאד, הכוונה היא שהדבר מצד עצמו שואף לריבוי. כדי להבין את ההבדל נביא דוגמא. המשנה באבות (ד,ד) אומרת: "מאד מאד הוי שפל רוח". הרמב"ם (שמונה פרקים, ד) לומד מזה שכתוב "מאד מאד", שמידת הענווה צריכה להיות מוחלטת, ושלא תישאר אף גאוה מועטת. אם היה כתוב מאד, ההבנה היתה שצריך להרבות בענווה אבל היא גם משאירה מקום לדברים אחרים. לפי זה הריבוי הוא ביחס לשאר הדברים. אבל כשכתוב מאד מאד, הכוונה היא שהדבר הוא מוחלט. אם כן- למה זה נקרא ריבוי? אם רק ענווה היא הדבר היחיד שנדרש, אז אין זה ריבוי- זה פשוט הכל. אבל הענין הוא, שהדבר מצד עצמו מונע דברים אחרים. וזה מה שכתבנו למעלה- התכלית של הריבוי. גשר צר מאד מאד. גשר עובר מעל מים. אילו מים? רבי נתן מבאר, שאלו מים שוטפים. אם יעמוד האדם ללא ישע אלוקים בעולם הזה, יישטף הוא ללא רחמים מגל אל גל, ויעוף בכל רוח מצויה. אין לאדם שום נקודה להישען עליה, שום דבר ממשי לאחוז בו, אבל התקווה תימצא בלב מי שאוחז בגשר העובר מעל המים. ומהו אותו הגשר, נקודת האחיזה מעל כל המציאות? הגשר הוא האמת. האמת מבטלת מעצם יסודה את כל השקר, וגם אם אדם יפול אל השקר, עדין יודע הוא את האמת אם לא עמקה נפילתו עד שאול תחתיות. בנקודת האמת שבו הוא עולה מעל הכל. הגשר הוא צר מאד מאד- האמת מבטלת מעצם יסודה שום פניה לצדדים. הגשר הוא לא צר ביחס לתחום הרחב שקיים ביחס לגשר; הגשר הוא צר מאד מאד- הוא מבטל את המושג של הרוחב. האמת היא ללא גבולות, ולא יתכן בה שום שינוי. מי שרוצה להגיע לקצה של הגשר- התכלית המיועדת לנו מעצם קיומינו, לא יוכל ללכת בצורה רחבה בגשר. ברגע שהוא יעשה זאת- הוא יפול מהגשר אל המים השוטפים, ואז, מי יודע אם הוא יקום. כל אדם צריך לצעוק כאילו הוא נמצא בלב הסערה. זה לא כאילו- אנחנו נמצאים בסערה ממש. האדם הוא חסר ישע, ואין לו את הכוחות לעבור את העולם הזה בשלום. כוחות העולם ניצבים בפניו במלוא איתנם, ומגלה הוא את עצמו כנוצה בלב הסופה. עוד טעות קטנה, והוא אובד לנצח. כך מלאים חיינו פחדים עצומים. רבי נחמן אמר בסוף אותו משפט של "העולם גשר צר מאד מאד"- "והכלל והעקר, שלא יתפחד כלל". למרות שלכאורה אי אפשר לא לפחד, ע"י ההליכה בגשר האמת אפשר לעלות מעל הכל. אבל מי באמת יכול להתרומם את הגשר, כאשר בינתיים הוא נשטף מגל אל גל? רק ע"י צעקה מעומק הלב, לישא את העיניים למרום, לקוות לישועת ה', ומשם לקבל כוחות שיכולים לעבור על כל טבע, להתקרב כמה שיותר אל הבחינה של בן מלך, ואז לומר כמו שאמר הבעל שם טוב: "אני יודע שכל החומות הם רק באחיזת עינים, ובאמת אין שום חומה כלל!". * * * "צייר לך, בן מלך, התועה בהרים, במדבר שממה, בין חיות טורפות ורודפים אורבים, ויודע שיש כאן דרך המובילה אל אביו המלך, אבל נעלמה ממנו הדרך ולא ידעה, ומה מאד גדולים ותמידים בקשתו וחפישתו את הדרך, ומה מאד גדלה צעקתו אל אביו: "הורני אבי את דרכך!..." (חובת התלמידים, עמ' קז). ואנחנו חושבים שאנחנו הסתדרנו ברוחניות. יש לנו כמה ריגושים, כמה רגעים של דבקות, באופן כללי אין עבירות גדולות. פה ושם נכשלים. אבל אולי אנחנו על הגשר הלא נכון בעצם. האם אנחנו באמת בגשר האמת?
בס"ד "אמר: צריך כל אדם לצעוק להשם יתברך, ולישא לבו אליו יתברך, כאילו הוא באמצע הים תלוי על חוט השערה, ורוח סערה סוער עד לב השמים, עד שאין יודעין מה לעשות וכמעט שאין פנאי אפילו לצעוק. אבל באמת בודאי אין לו עצה ומנוס כי אם לישא עיניו ולבו להשם יתברך, כי האדם בסכנה גדולה מאד בזה העולם, כאשר יודע כל אחד בנפשו. (ליקוטי מוהר"ן, סימן קיז)." רבי נחמן אמר: "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל." (ליקוטי תנינא, מח). הגשר הוא צר מאד מאד. קודם כל צריך להבין מה זה "מאד מאד"- מדוע לא מספיק לומר "מאד"? ואם אני רוצה לומר הרבה יותר מזה, אומר "מאד מאד מאד"? המילה "מאד" מבטאת ריבוי, למשל (במדבר יד) "טובה הארץ מאד מאד". וכן "בכל מאודך" שאנחנו אומרים בפרשה ראשונה של שמע, הכוונה בריבוי- שאהבת ה' תתפשט בכל התחומים, והרמב"ן שם מבאר מדוע הממון, שלפי חז"ל הוא הפירוש ל"מאודך", הוא התחום של הריבוי. עכשיו אנחנו מבינים מהו מאד. לפי זה- מאד מאד פירושו, ריבוי לריבוי, שזה במלים אחרות- התכלית של הריבוי. יש ריבוי יחסי, ויש ריבוי בתכלית. אם אני אומר שזה גדול מאד, הכוונה היא שיחסית לדברים אחרים, או ביחס לעצמו, הדבר גדול בריבוי. אבל אם אני אומר שזה גדול מאד מאד, הכוונה היא שהדבר מצד עצמו שואף לריבוי. כדי להבין את ההבדל נביא דוגמא. המשנה באבות (ד,ד) אומרת: "מאד מאד הוי שפל רוח". הרמב"ם (שמונה פרקים, ד) לומד מזה שכתוב "מאד מאד", שמידת הענווה צריכה להיות מוחלטת, ושלא תישאר אף גאוה מועטת. אם היה כתוב מאד, ההבנה היתה שצריך להרבות בענווה אבל היא גם משאירה מקום לדברים אחרים. לפי זה הריבוי הוא ביחס לשאר הדברים. אבל כשכתוב מאד מאד, הכוונה היא שהדבר הוא מוחלט. אם כן- למה זה נקרא ריבוי? אם רק ענווה היא הדבר היחיד שנדרש, אז אין זה ריבוי- זה פשוט הכל. אבל הענין הוא, שהדבר מצד עצמו מונע דברים אחרים. וזה מה שכתבנו למעלה- התכלית של הריבוי. גשר צר מאד מאד. גשר עובר מעל מים. אילו מים? רבי נתן מבאר, שאלו מים שוטפים. אם יעמוד האדם ללא ישע אלוקים בעולם הזה, יישטף הוא ללא רחמים מגל אל גל, ויעוף בכל רוח מצויה. אין לאדם שום נקודה להישען עליה, שום דבר ממשי לאחוז בו, אבל התקווה תימצא בלב מי שאוחז בגשר העובר מעל המים. ומהו אותו הגשר, נקודת האחיזה מעל כל המציאות? הגשר הוא האמת. האמת מבטלת מעצם יסודה את כל השקר, וגם אם אדם יפול אל השקר, עדין יודע הוא את האמת אם לא עמקה נפילתו עד שאול תחתיות. בנקודת האמת שבו הוא עולה מעל הכל. הגשר הוא צר מאד מאד- האמת מבטלת מעצם יסודה שום פניה לצדדים. הגשר הוא לא צר ביחס לתחום הרחב שקיים ביחס לגשר; הגשר הוא צר מאד מאד- הוא מבטל את המושג של הרוחב. האמת היא ללא גבולות, ולא יתכן בה שום שינוי. מי שרוצה להגיע לקצה של הגשר- התכלית המיועדת לנו מעצם קיומינו, לא יוכל ללכת בצורה רחבה בגשר. ברגע שהוא יעשה זאת- הוא יפול מהגשר אל המים השוטפים, ואז, מי יודע אם הוא יקום. כל אדם צריך לצעוק כאילו הוא נמצא בלב הסערה. זה לא כאילו- אנחנו נמצאים בסערה ממש. האדם הוא חסר ישע, ואין לו את הכוחות לעבור את העולם הזה בשלום. כוחות העולם ניצבים בפניו במלוא איתנם, ומגלה הוא את עצמו כנוצה בלב הסופה. עוד טעות קטנה, והוא אובד לנצח. כך מלאים חיינו פחדים עצומים. רבי נחמן אמר בסוף אותו משפט של "העולם גשר צר מאד מאד"- "והכלל והעקר, שלא יתפחד כלל". למרות שלכאורה אי אפשר לא לפחד, ע"י ההליכה בגשר האמת אפשר לעלות מעל הכל. אבל מי באמת יכול להתרומם את הגשר, כאשר בינתיים הוא נשטף מגל אל גל? רק ע"י צעקה מעומק הלב, לישא את העיניים למרום, לקוות לישועת ה', ומשם לקבל כוחות שיכולים לעבור על כל טבע, להתקרב כמה שיותר אל הבחינה של בן מלך, ואז לומר כמו שאמר הבעל שם טוב: "אני יודע שכל החומות הם רק באחיזת עינים, ובאמת אין שום חומה כלל!". * * * "צייר לך, בן מלך, התועה בהרים, במדבר שממה, בין חיות טורפות ורודפים אורבים, ויודע שיש כאן דרך המובילה אל אביו המלך, אבל נעלמה ממנו הדרך ולא ידעה, ומה מאד גדולים ותמידים בקשתו וחפישתו את הדרך, ומה מאד גדלה צעקתו אל אביו: "הורני אבי את דרכך!..." (חובת התלמידים, עמ' קז). ואנחנו חושבים שאנחנו הסתדרנו ברוחניות. יש לנו כמה ריגושים, כמה רגעים של דבקות, באופן כללי אין עבירות גדולות. פה ושם נכשלים. אבל אולי אנחנו על הגשר הלא נכון בעצם. האם אנחנו באמת בגשר האמת?