גרסת הפייכלין
גרסת הפייגלין יום חמישי, 8 בינואר 2004, 13:16 מאת: משה פייגלין, הארץ משה פייגלין, חבר מרכז הליכוד מתנועת זו ארצנו, חושב שלימור לבנת ואריק שרון פשוט מ-פ-ח-ד-י-ם המלים "אני מחליט ואני מבצע", שהשמיע אתמול אריאל שרון מעל בימת מרכז הליכוד, הזכירו לרבים את נאום ה"אני אני" שהשמיע יצחק רבין כשעלה לשלטון. היהירות, כפי הנראה, היא תמרור האזהרה שלפני ההתרסקות. עם התרסקותם הפוליטית של המנהיגים היה אפשר להשלים, אולם הסכמי אוסלו ו"מפת הדרכים" ממשיכים לגבות מחיר דמים כבד, והיהירות הזאת מרסקת בסופו של דבר את אזרחי ישראל. "אני אחליט" - בלי להתחשב בשולחי; "אני אקבע" את הדרך, ולא חשוב מהי עמדתה האידאולוגית של התנועה ששלחה אותי; אני יודע מה טוב, אינני סופר כלל את הטרדנים הללו, אני מדבר אל העם מעל ראשי הקופים. מי שאוהב לשנוא את הליכוד, מחכך את ידיו בהנאה. מי שמבקש להציל את ישראל מהתרסקות, מוטב ישים לב לתהליך המסוכן הזה. תנועות פוליטיות אמורות להיות כלי למימוש רעיונות. קודם בא הרעיון, ורק אחר כך נוצרים הכלים הפוליטיים שנועדו לקדמו. כל תנועה - גם התנועה הפוליטית החזקה ביותר - המאבדת את נשמת הרעיון, תאבד במוקדם או במאוחר גם את הגוף הפוליטי. התרסקותה של מפלגת העבודה נובעת מסיבה זו, וגם הליכוד עלה על הדרך המסוכנת הזאת. אין זה נכון, שהליכוד ניצח בבחירות האחרונות. האמת היא, שהציבור ברח מהשמאל ומבור התחתיות של הסכמי אוסלו. הליכוד פשוט היה שם. אבל גם לליכוד אין אלטרנטיווה ממשית לאוסלו. מפת הדרכים אינה אלא אדרת חדשה לאותה גברת. כל הפתרונות וההסכמים שנוסו מאז אוסלו מבוססים על אותם עקרונות ומועדים לאותו כישלון. לאן יברח הציבור בפעם הבאה? והנה מתחולל תהליך מרתק בתוך הליכוד. קבוצה אידיאולוגית מחליטה לפעול בכלים הדמוקרטיים והלגיטימיים ביותר הקיימים בחברה חופשית. חברים חדשים מצטרפים לליכוד, צוברים כוח פוליטי, ומבקשים להחזיר את המפלגה אל רעיונותיה. חטיבת "מנהיגות יהודית" היא למעשה המחסום האחרון, לא רק בפני פשיטת הרגל של המדינה, אלא גם בפני התפרקות הליכוד. אך אבוי! החבר'ה הללו אינם משחקים על פי הכללים המקובלים. הם אינם ממהרים להתחבר אל מוקדי הכוח ולשריין לעצמם את ליטרת הכיבודים, הג'ובים וטובות ההנאה. הם שומרים על עצמאותם וממקדים את כוחם הפוליטי בהשגת מטרתם האידיאולוגית. זה מפחיד מאוד חלק מבעלי השררה. את הסאה מגדישים ה"פייגלינים" כשהם מעלים הצעת תוספת לחוקת הליכוד, ולפיה חבר כנסת או שר שיצביע בניגוד להחלטה מהותית של המרכז יוכל להתמודד שוב לכנסת רק ברשימה התואמת את השקפת עולמו. הנהגת המפלגה מבינה, שלהצעה הזאת יש סיכוי גדול לעבור. לחברי המרכז נמאסה ה"פוזה" של הקופים חסרי המשמעות. פתאום לימור לבנת יוצאת במסע הכפשות. היא מחברת גורמים עברייניים בנשימה אחת עם "מנהיגות יהודית". אין לה שום בעיה עם התדמית שהיא יוצרת למפלגתה ועם הרס מפלגתה שלה במלחמתה ביריבים מבית. כך נוהג גם שרון. מסביבתו הקרובה ביותר של ראש הממשלה מודיעים, כי זוהי הדרך שבה עלה הנאציזם לשלטון ("מקורב לשרון: חלק מההצעות שהועלו בוועידה מזכירות את המפלגה הנאצית" מאת יוסי ורטר, "הארץ", 6.1). פרסומתמישהו כנראה נלחץ מאוד שם למעלה כדי לרדת לרמה שכזאת. לא מנהיגות זחוחה בנוסח "אני אני" מאיימת על הדמוקרטיה הישראלית, אלא עמידה על אמינות בפוליטיקה ועל מחויבותם של הנבחרים לאידיאולוגיה שבשמה נבחרו, היא המאיימת עליה. הספין התקשורתי הזה אמור להשיג שתי מטרות. האחת, פיק ברכיים אצל חברי מרכז הליכוד. השנייה היא הכנת התשתית להתערבות משפטית חיצונית בהליך החוקתי של התנועה, בטענה שתיקון 19ג' (שהציעה מנהיגות יהודית) אינו חוקי. כמה עצוב, שבישראל 2004 זה כנראה לא חוקי לקיים את מה שהבטחת לשולחיך.
גרסת הפייגלין יום חמישי, 8 בינואר 2004, 13:16 מאת: משה פייגלין, הארץ משה פייגלין, חבר מרכז הליכוד מתנועת זו ארצנו, חושב שלימור לבנת ואריק שרון פשוט מ-פ-ח-ד-י-ם המלים "אני מחליט ואני מבצע", שהשמיע אתמול אריאל שרון מעל בימת מרכז הליכוד, הזכירו לרבים את נאום ה"אני אני" שהשמיע יצחק רבין כשעלה לשלטון. היהירות, כפי הנראה, היא תמרור האזהרה שלפני ההתרסקות. עם התרסקותם הפוליטית של המנהיגים היה אפשר להשלים, אולם הסכמי אוסלו ו"מפת הדרכים" ממשיכים לגבות מחיר דמים כבד, והיהירות הזאת מרסקת בסופו של דבר את אזרחי ישראל. "אני אחליט" - בלי להתחשב בשולחי; "אני אקבע" את הדרך, ולא חשוב מהי עמדתה האידאולוגית של התנועה ששלחה אותי; אני יודע מה טוב, אינני סופר כלל את הטרדנים הללו, אני מדבר אל העם מעל ראשי הקופים. מי שאוהב לשנוא את הליכוד, מחכך את ידיו בהנאה. מי שמבקש להציל את ישראל מהתרסקות, מוטב ישים לב לתהליך המסוכן הזה. תנועות פוליטיות אמורות להיות כלי למימוש רעיונות. קודם בא הרעיון, ורק אחר כך נוצרים הכלים הפוליטיים שנועדו לקדמו. כל תנועה - גם התנועה הפוליטית החזקה ביותר - המאבדת את נשמת הרעיון, תאבד במוקדם או במאוחר גם את הגוף הפוליטי. התרסקותה של מפלגת העבודה נובעת מסיבה זו, וגם הליכוד עלה על הדרך המסוכנת הזאת. אין זה נכון, שהליכוד ניצח בבחירות האחרונות. האמת היא, שהציבור ברח מהשמאל ומבור התחתיות של הסכמי אוסלו. הליכוד פשוט היה שם. אבל גם לליכוד אין אלטרנטיווה ממשית לאוסלו. מפת הדרכים אינה אלא אדרת חדשה לאותה גברת. כל הפתרונות וההסכמים שנוסו מאז אוסלו מבוססים על אותם עקרונות ומועדים לאותו כישלון. לאן יברח הציבור בפעם הבאה? והנה מתחולל תהליך מרתק בתוך הליכוד. קבוצה אידיאולוגית מחליטה לפעול בכלים הדמוקרטיים והלגיטימיים ביותר הקיימים בחברה חופשית. חברים חדשים מצטרפים לליכוד, צוברים כוח פוליטי, ומבקשים להחזיר את המפלגה אל רעיונותיה. חטיבת "מנהיגות יהודית" היא למעשה המחסום האחרון, לא רק בפני פשיטת הרגל של המדינה, אלא גם בפני התפרקות הליכוד. אך אבוי! החבר'ה הללו אינם משחקים על פי הכללים המקובלים. הם אינם ממהרים להתחבר אל מוקדי הכוח ולשריין לעצמם את ליטרת הכיבודים, הג'ובים וטובות ההנאה. הם שומרים על עצמאותם וממקדים את כוחם הפוליטי בהשגת מטרתם האידיאולוגית. זה מפחיד מאוד חלק מבעלי השררה. את הסאה מגדישים ה"פייגלינים" כשהם מעלים הצעת תוספת לחוקת הליכוד, ולפיה חבר כנסת או שר שיצביע בניגוד להחלטה מהותית של המרכז יוכל להתמודד שוב לכנסת רק ברשימה התואמת את השקפת עולמו. הנהגת המפלגה מבינה, שלהצעה הזאת יש סיכוי גדול לעבור. לחברי המרכז נמאסה ה"פוזה" של הקופים חסרי המשמעות. פתאום לימור לבנת יוצאת במסע הכפשות. היא מחברת גורמים עברייניים בנשימה אחת עם "מנהיגות יהודית". אין לה שום בעיה עם התדמית שהיא יוצרת למפלגתה ועם הרס מפלגתה שלה במלחמתה ביריבים מבית. כך נוהג גם שרון. מסביבתו הקרובה ביותר של ראש הממשלה מודיעים, כי זוהי הדרך שבה עלה הנאציזם לשלטון ("מקורב לשרון: חלק מההצעות שהועלו בוועידה מזכירות את המפלגה הנאצית" מאת יוסי ורטר, "הארץ", 6.1). פרסומתמישהו כנראה נלחץ מאוד שם למעלה כדי לרדת לרמה שכזאת. לא מנהיגות זחוחה בנוסח "אני אני" מאיימת על הדמוקרטיה הישראלית, אלא עמידה על אמינות בפוליטיקה ועל מחויבותם של הנבחרים לאידיאולוגיה שבשמה נבחרו, היא המאיימת עליה. הספין התקשורתי הזה אמור להשיג שתי מטרות. האחת, פיק ברכיים אצל חברי מרכז הליכוד. השנייה היא הכנת התשתית להתערבות משפטית חיצונית בהליך החוקתי של התנועה, בטענה שתיקון 19ג' (שהציעה מנהיגות יהודית) אינו חוקי. כמה עצוב, שבישראל 2004 זה כנראה לא חוקי לקיים את מה שהבטחת לשולחיך.