מתקרבת לאיבוד
New member
גרא שלום...
לא יודעת איך לכתוב את כל מה שעובר עלי בהודעה אחת.... אני בת 20, בערך שבע-שמונה שנים יש לי מחשבות אובדניות המחשבות הן חוזרות ונשנות, לפעמים הן ניצתות מהדבר הקטן ביותר... אבל אני מנסה לאסוף את השברים ולאחות אותם, למרות הכל, למרות כל מה שעברתי בחיי, מצבי עכשיו מבחינה כללית לא רע... אבל תמיד לא משנה מה אני מרגישה נחותה מכולם, אפילו שאני יודעת שישנם כמה דברים שבהם אני "עולה" עליהם.. ההגיון שלי אומר שכל אחד שווה, אבל בכל זאת.. יש לי הרגשת אפסיות תחושה שאם תחומים אחרים בחיי לא מצליחים, אז לפחות שאצליח בתחום אחד ואם הוא לא מצליח בגדול ובצורה מושלמת, הרי אני אפס. תמיד אני מרגישה שאנשים שונאים אותי או לא מחבבים אותי אפילו אם אני אהיה עם החברה הכי טובה שלי ונעביר צחוקים יום שלם אני ארגיש אחר כך שהיא שונאת אותי והיא לא באמת נהנתה להיות איתי.. וכך גם עם כולם. קשה לי להתנתק מהחסכים שהיו לי בבית. עכשיו אני בשירות-לאומי, יוצאת ב6:30 מהבית וחוזרת ב17:00, וכשאני שם, אני פחות חושבת על מה שמטריד אותי ואם אני עסוקה מאוד אז בכלל לא. וגם הרבה משבחים אותי על החכמה והמהירות שלי... בזמן האחרון בגלל הכרות עם חברה חדשה שיש לי, אני הרגשתי יותר ויותר טוב עם עצמי. אבל הייתי 4 ימים בבית, בגלל שלא הרגשתי כ"כ טוב... (האמת שזה היה תירוץ ודי לא התחשק לי ללכת...אבל הייתי קצת מצוננת) כל ה4 ימים שכבתי בכורסה בבית וראיתי טלוויזיה ואכלתי ובכיתי וחשבתי על כל הדברים הרעים בעולם. בדיוק כמו ב4 חודשי חופש שהיו לי מהלימודים לשירות לאומי.. רציתי למות..... אני לא מסוגלת להיות עם עצמי מבלי לשנוא ולהכפיש את כל הוויתי אני שונאת את עצמי ולפעמים אפילו לא מבינה למה חשבתי שלעולם לא אחשוב על הטעות הנוראית וסתם לשבת בבית ולשחות בביצת הרחמים העצמיים, אבל עשיתי זאת שוב. וקורה לי שבכל חודש כמעט, אני לוקחת שני ימי חופש ובהם אני די מבכה את קיומי... אם זה היה מקום עבודה כבר היו מפטרים אותי.. אבל החלטתי מלפני כמה חודשים שלא להתאבד, רק מתוך מחשבה על המשפחה ותו לא. מה אני יעשה? מרגישה נורא.........................
לא יודעת איך לכתוב את כל מה שעובר עלי בהודעה אחת.... אני בת 20, בערך שבע-שמונה שנים יש לי מחשבות אובדניות המחשבות הן חוזרות ונשנות, לפעמים הן ניצתות מהדבר הקטן ביותר... אבל אני מנסה לאסוף את השברים ולאחות אותם, למרות הכל, למרות כל מה שעברתי בחיי, מצבי עכשיו מבחינה כללית לא רע... אבל תמיד לא משנה מה אני מרגישה נחותה מכולם, אפילו שאני יודעת שישנם כמה דברים שבהם אני "עולה" עליהם.. ההגיון שלי אומר שכל אחד שווה, אבל בכל זאת.. יש לי הרגשת אפסיות תחושה שאם תחומים אחרים בחיי לא מצליחים, אז לפחות שאצליח בתחום אחד ואם הוא לא מצליח בגדול ובצורה מושלמת, הרי אני אפס. תמיד אני מרגישה שאנשים שונאים אותי או לא מחבבים אותי אפילו אם אני אהיה עם החברה הכי טובה שלי ונעביר צחוקים יום שלם אני ארגיש אחר כך שהיא שונאת אותי והיא לא באמת נהנתה להיות איתי.. וכך גם עם כולם. קשה לי להתנתק מהחסכים שהיו לי בבית. עכשיו אני בשירות-לאומי, יוצאת ב6:30 מהבית וחוזרת ב17:00, וכשאני שם, אני פחות חושבת על מה שמטריד אותי ואם אני עסוקה מאוד אז בכלל לא. וגם הרבה משבחים אותי על החכמה והמהירות שלי... בזמן האחרון בגלל הכרות עם חברה חדשה שיש לי, אני הרגשתי יותר ויותר טוב עם עצמי. אבל הייתי 4 ימים בבית, בגלל שלא הרגשתי כ"כ טוב... (האמת שזה היה תירוץ ודי לא התחשק לי ללכת...אבל הייתי קצת מצוננת) כל ה4 ימים שכבתי בכורסה בבית וראיתי טלוויזיה ואכלתי ובכיתי וחשבתי על כל הדברים הרעים בעולם. בדיוק כמו ב4 חודשי חופש שהיו לי מהלימודים לשירות לאומי.. רציתי למות..... אני לא מסוגלת להיות עם עצמי מבלי לשנוא ולהכפיש את כל הוויתי אני שונאת את עצמי ולפעמים אפילו לא מבינה למה חשבתי שלעולם לא אחשוב על הטעות הנוראית וסתם לשבת בבית ולשחות בביצת הרחמים העצמיים, אבל עשיתי זאת שוב. וקורה לי שבכל חודש כמעט, אני לוקחת שני ימי חופש ובהם אני די מבכה את קיומי... אם זה היה מקום עבודה כבר היו מפטרים אותי.. אבל החלטתי מלפני כמה חודשים שלא להתאבד, רק מתוך מחשבה על המשפחה ותו לא. מה אני יעשה? מרגישה נורא.........................