rt10המקורי
New member
גרא--מהי בגרות?
שלום לכל משתתפי הפורום. אני כותב כאן כשמצבי הנפשי על הקרשים ,והאמת היא שלא נשאר לי כ"כ טעם לחיים האלה. אבל בכל זאת,לפני שמחליטים על צעדים כאלה או אחרים אני הייתי שמח לשאול את חבריי הפורום ובעיקר לשמוע את דעתו המלומדת של גרא. אני מזהיר שזה מאוד מאוד מאוד ארוך...כך שמי שאין לו סבלנות....יתייאש באמצע. מתי בעצם אנחנו יודעים שהתבגרנו? מה הופך בנאדם מסויים לבוגר בהשוואה למישהו בן 17? האם זה עניין של גיל? אני בן 28 ואני לא מרגיש ילדותי.אבל מעולם לא הרגשתי מספיק "גבר" מספיק "בוגר". מעולם לא הרגשתי מספיק "מבוגר". כל מה שניסיתי לעשות בכדי לשנות את זה פשוט לא הצליח לי. אז אני עובד בעבודה מסויימת שאני מאוד לא אוהב אותה,אבל אין לי ברירה ואני חייב לפרנס את עצמי. אין מישהו אחר שיכול לעזור לי. אז אני מרויח את ה 6000 ש"ח בחודש נטו,אבל אני מרגיש כ"כ לא מסופק בעבודה הזו ואין לי הרבה אפשרויות אחרות לעזוב. החלטתי לפני שלוש שנים ,בגיל 25,לשכור דירה עם שותפים כי חשבתי שזה "יבגר" אותי (למרות שאני עדיין שואל..מה זה "בוגר"????) אחרי שנה החלטתי לעבור רק עם שותפה בתקווה שאולי זה יזיז אצלי משהו ,יפתח לי את הביטחון כי הרי תמיד אמרו לי שלגור בדירה שכורה זה ההתחלה לבגרות. אתה תראה...ישתנו אצלך דברים.תכיר אנשים...תצטרך לשלם חשבונות חשמל מים,אתה כבר תראה שזה לא כמו לגור אצל אמא.תיפתח לעולם...תראה...זה עולם אחר.. אז באמת הרגשתי עז צורך לעשות את זה.ואכן עשיתי. ולאחר עוד שנה החלטתי שאני יכול להרשות לעצמי (בקושי..אבל אפשרי) לחיות בדירה משלי .לבד. בעצם אני אמור להרגיש שיא העצמאות לא???? במצב הכלכלי של היום,בחור בן 28 גר לבד...בדירה משלו.זה הכי סבבה בעולם. סיפוק עצום לא?? אז בהחלט שלא. זה הכל חארטה. כל הקלישאות של לגור לבד...להיות עצמאי..זה בולשיט!!!!!!!! אני מוטרד אני מיואש. אני מפוחד. אני לא יודע מה יהיה איתי. אני מרויח בסדר ,כפי שאמרתי,אבל אני מרגיש חרא. אני עוד לא מרגיש "בוגר". מתי אני אמור להרגיש את ההרגשה הזו???????? פעם אחת בחיים שלי הרגשתי שאני ממש ממש "בוגר",והרגשתי הכי הכי מאושר בעולם.... וזה היה אחרי פרוייקט מסויים שעשיתי עם מספר אנשים---שילשלתי לכיסי קרוב ל 10000 ש"ח.(קניתי סתם אוטו מעאפן) אבל,זה בהחלט עזר לי ועשה אותי כ"כ מאושר! התחלתי לצאת,לבלות,להכיר ולדבר עם בחורות (למרות שאני עדיין חסר ביטחון גם בקטע הזה.אבל באותו חודש הייתי פשוט קורן מאושר.עם שיא הביטחון העצמי) והרגשתי שהנה...זו ההרגשה של להיות "גבר" "בוגר" "עצמאי" וכו'.. ואז הגעתי למסקנה..והיא המסקנה העצובה שכנראה לא משנה אם אני אגור לבד.. לא משנה אם אני אצליח לפרנס את עצמי (בקושי..כי מה זה 6000 ש"ח..
כלום) לא משנה אם יש ברשותי אוטו (מודל 95.אבל אוטו שנוסע)..לא משנה שיש לי עבודה....אני עדיין לא אהיה מאושר. אני לא יודע אם זה רלוונטי,אבל למדתי איזה מקצוע,קרוב ל 4 שנים ולצערי ככל שעבר הזמן הבנתי שאני לא מספיק מוכשר בתחום הזה.וזה אולי מה ששבר אותי סופית.שום דבר אחר לא מעניין אותי.רק הדבר הזה. אבל כנראה שאני לא מספיק מוכשר בשבילו. וזה קשה עבורי. כל היום אני יושב בבית. יוצא רק לעבודה לכמה שעות וחוזר הביתה. רוב הזמן אני בוכה עם עצמי חושב,מנתק את הטלפונים בבית. שומע הרבה מוזיקה. 90 אחוז מהזמן אני ישן. לאכול כבר אין לי חשק. אבל אני יודע שאני חייב להמשיך לעבוד ולהרויח את ה 6000 ש"ח ,אם אני רוצה עדיין להמשיך לגור בדירה משלי,לשלם ביטוח על האוטו,לקנות אוכל,לשרוד בחיים האלה.ולא לחזור חס וחלילה לבית של ההורים..בגלל חוסר אמצעים. אז עדיין יש לי את המשמעת העצמית הזו של לקום בבוקר ולעבוד. אבל מה יהיה איתי? אני רואה אנשים,זוגות צעירים שעובדים בעבודה משעעמת,אבל ממש משעממת. מרויחים בקושי 5000 ש"ח ויש להם עוד 2 ילדים לפרנס.והם חיים.לא יודע אם באושר ואושר עילאי.אבל לפחות הם חיים.יוצאים,מבלים,נהנים. אני לא אוהב את עצמי בגלל זה. אני לא אוהב את מה שאני עושה וזה מוריד מהביטחון העצמי שלי. מהדימוי שלי כלפי עצמי. ואני שואל את עצמי איך פקידה או פקיד באיזה סופר מרקט או נהג הובלות יכול להסתכל על עצמו במראה ולהיות מאושר ולהגיד "כן..זה מה אני עושה בחיים שלי כדי להתפרנס". זה כ"כ מביך אותי ומעציב אותי. חשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי,גרא...אבל אני יודע שזה לא יעזור לי. במקום זה אני מעדיף לזרוק כל שבוע 25 ש"ח על טופס לוטו ,בתקווה שאני אוכל להרויח ואוכל להתחיל לחיות את החיים שלי (ליצור,לעשות דברים,לכתוב,לפרסם דברים שלי,להשפיע)..ולא לשרוד אותם.כי זה מעייף אותי. אז אני קם כל בוקר ומקווה שהיום זה יהיה היום האחרון שלי כאן. לצערי,זה עדיין לא קורה.אבל אני עדיין מתפלל שזה ייקרה. אבל עד אז,אני פשוט חי.כבוי לחלוטין מבפנים. חברים שלי מתקשרים כמובן,משפחה מתקשרים,אבל אני די חכם בכדי לא להראות להם שאני ממש על הקרשים.אני תמיד ממציא תירוצים למה לא עניתי ואיפה הייתי. אני כמובן לא אותו ערן שהם הכירו לפני 7-8 חודשים.(הייתי חייכן,פחות או יותר מאושר...בנאדם רגיל)אבל כשהגעתי למסקנה שהחיים שלי לא הולכים לכיוון שאני רוצה,ושאין יותר סיכוי שאני אצליח להגשים את מה שרציתי...נכנסתי לתוך עצמי בציפייה לעבור מן העולם . אני כבר בן 28,אני כבר לא ילד. למרות שבפנים אני מרגיש אפס. ואני אגיד משהו שאולי יכעיס כמה מהאנשים כאן: אבל אני גם חושב שאותו פקיד,פקידה,נהג הובלות,סדרן בסופר,סדרנית בקולנוע,כל האנשים שמתפרנסים באופן קבוע מעבודות שכאלה הם גם כלומניקים. וזה ממש לא מנחם אותי שיש אלפים כאלה. לא רוצה להיות אחד מהם. אני מפחד להיות אחד מהם.. אני מרגיש שזה לא הייעוד שלי. ניסיתי ולמדתי את הדבר שאני הכי אוהב בעולם ושעושה אותי מאושר,אבל לא הצלחתי בו. אז אני כל יום יורד על עצמי ושונא את עצמי על העובדה שאני אפס. בדיוק כמו אותם האנשים האלה. בדיוק כמו אותן חד הוריות שהולכות וחותמות בלשכה. בדיוק כמו אלה שנמצאים בלשכת העבודה וחותמים. לא רוצה להיות אחד מהם! אני יודע שאני הרבה יותר מוכשר מלעשות את מה שאני עושה היום ולהרויח 6000 ש"ח. אני יודע את זה,גרא. אבל נכשלתי.וקשה לי להפנים את זה.ולחיות עם זה. גם אני חושב שכל ההתעסקות הזו בהתאבדות ,קריאת מאמרים ומחשבות על אולי להתאבד מתישהוא (אולי כשאני אגיע לגיל 30.שכבר יימאס לי לגמריי ולא יישארו לי כוחות),יכולים להשפיע עליי לרעה ולהוריד אותי ממש עד לתחתית. אני מפחד מזה.יותר נכון...מפחד שארצה לעשות את זה...אבל לא אצליח. אבל בינתיים אני עוד איכשהו עם הפנים מעל למים. אבל אני לוקח בחשבון שאני אשקע מתישהוא.ואז כל זה ייגמר. אני מצטער שזה היה כ"כ ארוך. אבל לפחות קמתי מהמיטה בשביל לכתוב את זה. שזה גם משהו. נמאס לי כבר להיות במיטה כל הזמן.ולפוצץ את הראש שלי במחשבות. קשה לי,גרא. ואין לך מושג כמה. תודה
שלום לכל משתתפי הפורום. אני כותב כאן כשמצבי הנפשי על הקרשים ,והאמת היא שלא נשאר לי כ"כ טעם לחיים האלה. אבל בכל זאת,לפני שמחליטים על צעדים כאלה או אחרים אני הייתי שמח לשאול את חבריי הפורום ובעיקר לשמוע את דעתו המלומדת של גרא. אני מזהיר שזה מאוד מאוד מאוד ארוך...כך שמי שאין לו סבלנות....יתייאש באמצע. מתי בעצם אנחנו יודעים שהתבגרנו? מה הופך בנאדם מסויים לבוגר בהשוואה למישהו בן 17? האם זה עניין של גיל? אני בן 28 ואני לא מרגיש ילדותי.אבל מעולם לא הרגשתי מספיק "גבר" מספיק "בוגר". מעולם לא הרגשתי מספיק "מבוגר". כל מה שניסיתי לעשות בכדי לשנות את זה פשוט לא הצליח לי. אז אני עובד בעבודה מסויימת שאני מאוד לא אוהב אותה,אבל אין לי ברירה ואני חייב לפרנס את עצמי. אין מישהו אחר שיכול לעזור לי. אז אני מרויח את ה 6000 ש"ח בחודש נטו,אבל אני מרגיש כ"כ לא מסופק בעבודה הזו ואין לי הרבה אפשרויות אחרות לעזוב. החלטתי לפני שלוש שנים ,בגיל 25,לשכור דירה עם שותפים כי חשבתי שזה "יבגר" אותי (למרות שאני עדיין שואל..מה זה "בוגר"????) אחרי שנה החלטתי לעבור רק עם שותפה בתקווה שאולי זה יזיז אצלי משהו ,יפתח לי את הביטחון כי הרי תמיד אמרו לי שלגור בדירה שכורה זה ההתחלה לבגרות. אתה תראה...ישתנו אצלך דברים.תכיר אנשים...תצטרך לשלם חשבונות חשמל מים,אתה כבר תראה שזה לא כמו לגור אצל אמא.תיפתח לעולם...תראה...זה עולם אחר.. אז באמת הרגשתי עז צורך לעשות את זה.ואכן עשיתי. ולאחר עוד שנה החלטתי שאני יכול להרשות לעצמי (בקושי..אבל אפשרי) לחיות בדירה משלי .לבד. בעצם אני אמור להרגיש שיא העצמאות לא???? במצב הכלכלי של היום,בחור בן 28 גר לבד...בדירה משלו.זה הכי סבבה בעולם. סיפוק עצום לא?? אז בהחלט שלא. זה הכל חארטה. כל הקלישאות של לגור לבד...להיות עצמאי..זה בולשיט!!!!!!!! אני מוטרד אני מיואש. אני מפוחד. אני לא יודע מה יהיה איתי. אני מרויח בסדר ,כפי שאמרתי,אבל אני מרגיש חרא. אני עוד לא מרגיש "בוגר". מתי אני אמור להרגיש את ההרגשה הזו???????? פעם אחת בחיים שלי הרגשתי שאני ממש ממש "בוגר",והרגשתי הכי הכי מאושר בעולם.... וזה היה אחרי פרוייקט מסויים שעשיתי עם מספר אנשים---שילשלתי לכיסי קרוב ל 10000 ש"ח.(קניתי סתם אוטו מעאפן) אבל,זה בהחלט עזר לי ועשה אותי כ"כ מאושר! התחלתי לצאת,לבלות,להכיר ולדבר עם בחורות (למרות שאני עדיין חסר ביטחון גם בקטע הזה.אבל באותו חודש הייתי פשוט קורן מאושר.עם שיא הביטחון העצמי) והרגשתי שהנה...זו ההרגשה של להיות "גבר" "בוגר" "עצמאי" וכו'.. ואז הגעתי למסקנה..והיא המסקנה העצובה שכנראה לא משנה אם אני אגור לבד.. לא משנה אם אני אצליח לפרנס את עצמי (בקושי..כי מה זה 6000 ש"ח..
כלום) לא משנה אם יש ברשותי אוטו (מודל 95.אבל אוטו שנוסע)..לא משנה שיש לי עבודה....אני עדיין לא אהיה מאושר. אני לא יודע אם זה רלוונטי,אבל למדתי איזה מקצוע,קרוב ל 4 שנים ולצערי ככל שעבר הזמן הבנתי שאני לא מספיק מוכשר בתחום הזה.וזה אולי מה ששבר אותי סופית.שום דבר אחר לא מעניין אותי.רק הדבר הזה. אבל כנראה שאני לא מספיק מוכשר בשבילו. וזה קשה עבורי. כל היום אני יושב בבית. יוצא רק לעבודה לכמה שעות וחוזר הביתה. רוב הזמן אני בוכה עם עצמי חושב,מנתק את הטלפונים בבית. שומע הרבה מוזיקה. 90 אחוז מהזמן אני ישן. לאכול כבר אין לי חשק. אבל אני יודע שאני חייב להמשיך לעבוד ולהרויח את ה 6000 ש"ח ,אם אני רוצה עדיין להמשיך לגור בדירה משלי,לשלם ביטוח על האוטו,לקנות אוכל,לשרוד בחיים האלה.ולא לחזור חס וחלילה לבית של ההורים..בגלל חוסר אמצעים. אז עדיין יש לי את המשמעת העצמית הזו של לקום בבוקר ולעבוד. אבל מה יהיה איתי? אני רואה אנשים,זוגות צעירים שעובדים בעבודה משעעמת,אבל ממש משעממת. מרויחים בקושי 5000 ש"ח ויש להם עוד 2 ילדים לפרנס.והם חיים.לא יודע אם באושר ואושר עילאי.אבל לפחות הם חיים.יוצאים,מבלים,נהנים. אני לא אוהב את עצמי בגלל זה. אני לא אוהב את מה שאני עושה וזה מוריד מהביטחון העצמי שלי. מהדימוי שלי כלפי עצמי. ואני שואל את עצמי איך פקידה או פקיד באיזה סופר מרקט או נהג הובלות יכול להסתכל על עצמו במראה ולהיות מאושר ולהגיד "כן..זה מה אני עושה בחיים שלי כדי להתפרנס". זה כ"כ מביך אותי ומעציב אותי. חשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי,גרא...אבל אני יודע שזה לא יעזור לי. במקום זה אני מעדיף לזרוק כל שבוע 25 ש"ח על טופס לוטו ,בתקווה שאני אוכל להרויח ואוכל להתחיל לחיות את החיים שלי (ליצור,לעשות דברים,לכתוב,לפרסם דברים שלי,להשפיע)..ולא לשרוד אותם.כי זה מעייף אותי. אז אני קם כל בוקר ומקווה שהיום זה יהיה היום האחרון שלי כאן. לצערי,זה עדיין לא קורה.אבל אני עדיין מתפלל שזה ייקרה. אבל עד אז,אני פשוט חי.כבוי לחלוטין מבפנים. חברים שלי מתקשרים כמובן,משפחה מתקשרים,אבל אני די חכם בכדי לא להראות להם שאני ממש על הקרשים.אני תמיד ממציא תירוצים למה לא עניתי ואיפה הייתי. אני כמובן לא אותו ערן שהם הכירו לפני 7-8 חודשים.(הייתי חייכן,פחות או יותר מאושר...בנאדם רגיל)אבל כשהגעתי למסקנה שהחיים שלי לא הולכים לכיוון שאני רוצה,ושאין יותר סיכוי שאני אצליח להגשים את מה שרציתי...נכנסתי לתוך עצמי בציפייה לעבור מן העולם . אני כבר בן 28,אני כבר לא ילד. למרות שבפנים אני מרגיש אפס. ואני אגיד משהו שאולי יכעיס כמה מהאנשים כאן: אבל אני גם חושב שאותו פקיד,פקידה,נהג הובלות,סדרן בסופר,סדרנית בקולנוע,כל האנשים שמתפרנסים באופן קבוע מעבודות שכאלה הם גם כלומניקים. וזה ממש לא מנחם אותי שיש אלפים כאלה. לא רוצה להיות אחד מהם. אני מפחד להיות אחד מהם.. אני מרגיש שזה לא הייעוד שלי. ניסיתי ולמדתי את הדבר שאני הכי אוהב בעולם ושעושה אותי מאושר,אבל לא הצלחתי בו. אז אני כל יום יורד על עצמי ושונא את עצמי על העובדה שאני אפס. בדיוק כמו אותם האנשים האלה. בדיוק כמו אותן חד הוריות שהולכות וחותמות בלשכה. בדיוק כמו אלה שנמצאים בלשכת העבודה וחותמים. לא רוצה להיות אחד מהם! אני יודע שאני הרבה יותר מוכשר מלעשות את מה שאני עושה היום ולהרויח 6000 ש"ח. אני יודע את זה,גרא. אבל נכשלתי.וקשה לי להפנים את זה.ולחיות עם זה. גם אני חושב שכל ההתעסקות הזו בהתאבדות ,קריאת מאמרים ומחשבות על אולי להתאבד מתישהוא (אולי כשאני אגיע לגיל 30.שכבר יימאס לי לגמריי ולא יישארו לי כוחות),יכולים להשפיע עליי לרעה ולהוריד אותי ממש עד לתחתית. אני מפחד מזה.יותר נכון...מפחד שארצה לעשות את זה...אבל לא אצליח. אבל בינתיים אני עוד איכשהו עם הפנים מעל למים. אבל אני לוקח בחשבון שאני אשקע מתישהוא.ואז כל זה ייגמר. אני מצטער שזה היה כ"כ ארוך. אבל לפחות קמתי מהמיטה בשביל לכתוב את זה. שזה גם משהו. נמאס לי כבר להיות במיטה כל הזמן.ולפוצץ את הראש שלי במחשבות. קשה לי,גרא. ואין לך מושג כמה. תודה
