געש ורעש וכאב...
כבר כמה ימים שאני קוראת בפורום, את האסונות הפרטיים של אנשים, את כאבם הפרטי והגלובלי, ורציתי לחבק את כולם ולומר כל כך הרבה דברים, ולא יכולה. המילים מסרבות לצאת, מסרבות להיכתב. מתחילת הבלאגן הזה במדינה שלי, שלנו, אני תקועה עם מעין גוש בגרון. גוש שמסרב להבלע. גוש שחונק אותי לאט אבל בטוח... והימים האחרונים, שוברים אותי לחלוטין, מפוררים את מעט החומות שעוד נותרו עומדות על תילן, את מעט החוסן הנפשי שעוד נותר לי. שלשום התחיל עם ערב יום השואה, אותה שואה שהחריבה משפחות שלמות, וביניהן את משפחתי. חלקים שלמים מהמשפחה הזו נשארו קבורים אי שם ברחבי גרמניה ופולין. חלקים שלמים של משפחה מפורקת שניסתה להתאחות. תמיד עולה לי הזיכרון של סיור במחנה ההשמדה ברגן בלזן (שנכון להיום נראה כמו פארק לאומי) וריצה מטורפת החוצה בבכי, כי כשהסתכלתי על המצבה ראיתי את פניו של סבי, בדמעות, מסרב לספר לי מה עבר עליו... וכמו בכל יום שואה, בעשר השנים האחרונות, עולים מולי פניו של אבי האהוב, אותו אב שמותו בטרם עת הפך להיות השואה הפרטית שלי ותמיד חששתי לומר זאת, שמא לא יבינו זאת האנשים. וכמו בכל יום שואה עמדתי בצפירה, מכונסת בעצמי, דומעת. אבל, בשינוי מימי שואה קודמים, הקצנו מהצפירה לשמע השמועות שרחשו ובחשו וקרעו חתיכות מהנפש. השמועות על הרצחם של חיילים בג´נין. והעבודה לא היתה עבודה, והעיניים כוסו בדוק שלא הוסר מהן, והלב סרב להאמין. בערב, דיברה אחותו של אחד הלוחמים שנהרג אתמול (לא זכור לי איזה מהם, הייתי נסערת מדי) ואמרה כי צוואתו של אחיה היא שכל החיילים ילכו בראש מורם וינצחו ויצליחו ולא יכנעו לצער וליגון. וישר קפץ לראשי המשפט: במותם ציוו לנו את החיים. ושוב נוסף עוד "למה" ועוד נדבך על הגוש שהולך ומתהדק לי בגרון. ובלילה, במיטה, התכרבלתי בין זרועותיו של אישי, ביקשתי שיחבקני חזק חזק עד שכאב לי, ושלא ירפה לעולם. ועברו מול עיני אותן נשים שלא יוכלו לומר זאת יותר, אותם ילדים שאביהם לא יניפם אל על, לא ישחק איתם בכדור, לא יכעס עליהם, לא יעניש ויסלח... רציתי לצעוק, רציתי לצרוח. וחשבתי שפתאם אין לי שום התלבטות בשאלה אם אלוהים הוא גבר או אישה. אני בטוחה שהוא גבר! כי אם היה אישה, העולם היה אחר. הוא היה מקשיב לסיבלם של אנשים, היה עושה דברים אחרת!!! הבוקר היה הקש ששבר את גבי. הפיגוע הנורא בחיפה, התמונות של האוטובוס המפורק והשרוף. עוד משפחות כואבות, עוד הלוויות, עוד בכי ויגון ושכול. וכשהשומר בכניסה לחניה לא נתן לי להכנס, למרות שביקשתי, פשוט פרצתי בבכי. הדמעות זרמו כמעין המתגבר. ישבתי באוטו ובכיתי. ועכשיו אני כאן. מנסה לכתוב חלק קטן מהרגשות שגועשים בי, מנסה לעשות בהם סדר ללא הצלחה. מנסה... ממש מנסה... ולא יודעת... ואולי פוחדת לדעת... אז,
על האורך והבלבול. נויה
כבר כמה ימים שאני קוראת בפורום, את האסונות הפרטיים של אנשים, את כאבם הפרטי והגלובלי, ורציתי לחבק את כולם ולומר כל כך הרבה דברים, ולא יכולה. המילים מסרבות לצאת, מסרבות להיכתב. מתחילת הבלאגן הזה במדינה שלי, שלנו, אני תקועה עם מעין גוש בגרון. גוש שמסרב להבלע. גוש שחונק אותי לאט אבל בטוח... והימים האחרונים, שוברים אותי לחלוטין, מפוררים את מעט החומות שעוד נותרו עומדות על תילן, את מעט החוסן הנפשי שעוד נותר לי. שלשום התחיל עם ערב יום השואה, אותה שואה שהחריבה משפחות שלמות, וביניהן את משפחתי. חלקים שלמים מהמשפחה הזו נשארו קבורים אי שם ברחבי גרמניה ופולין. חלקים שלמים של משפחה מפורקת שניסתה להתאחות. תמיד עולה לי הזיכרון של סיור במחנה ההשמדה ברגן בלזן (שנכון להיום נראה כמו פארק לאומי) וריצה מטורפת החוצה בבכי, כי כשהסתכלתי על המצבה ראיתי את פניו של סבי, בדמעות, מסרב לספר לי מה עבר עליו... וכמו בכל יום שואה, בעשר השנים האחרונות, עולים מולי פניו של אבי האהוב, אותו אב שמותו בטרם עת הפך להיות השואה הפרטית שלי ותמיד חששתי לומר זאת, שמא לא יבינו זאת האנשים. וכמו בכל יום שואה עמדתי בצפירה, מכונסת בעצמי, דומעת. אבל, בשינוי מימי שואה קודמים, הקצנו מהצפירה לשמע השמועות שרחשו ובחשו וקרעו חתיכות מהנפש. השמועות על הרצחם של חיילים בג´נין. והעבודה לא היתה עבודה, והעיניים כוסו בדוק שלא הוסר מהן, והלב סרב להאמין. בערב, דיברה אחותו של אחד הלוחמים שנהרג אתמול (לא זכור לי איזה מהם, הייתי נסערת מדי) ואמרה כי צוואתו של אחיה היא שכל החיילים ילכו בראש מורם וינצחו ויצליחו ולא יכנעו לצער וליגון. וישר קפץ לראשי המשפט: במותם ציוו לנו את החיים. ושוב נוסף עוד "למה" ועוד נדבך על הגוש שהולך ומתהדק לי בגרון. ובלילה, במיטה, התכרבלתי בין זרועותיו של אישי, ביקשתי שיחבקני חזק חזק עד שכאב לי, ושלא ירפה לעולם. ועברו מול עיני אותן נשים שלא יוכלו לומר זאת יותר, אותם ילדים שאביהם לא יניפם אל על, לא ישחק איתם בכדור, לא יכעס עליהם, לא יעניש ויסלח... רציתי לצעוק, רציתי לצרוח. וחשבתי שפתאם אין לי שום התלבטות בשאלה אם אלוהים הוא גבר או אישה. אני בטוחה שהוא גבר! כי אם היה אישה, העולם היה אחר. הוא היה מקשיב לסיבלם של אנשים, היה עושה דברים אחרת!!! הבוקר היה הקש ששבר את גבי. הפיגוע הנורא בחיפה, התמונות של האוטובוס המפורק והשרוף. עוד משפחות כואבות, עוד הלוויות, עוד בכי ויגון ושכול. וכשהשומר בכניסה לחניה לא נתן לי להכנס, למרות שביקשתי, פשוט פרצתי בבכי. הדמעות זרמו כמעין המתגבר. ישבתי באוטו ובכיתי. ועכשיו אני כאן. מנסה לכתוב חלק קטן מהרגשות שגועשים בי, מנסה לעשות בהם סדר ללא הצלחה. מנסה... ממש מנסה... ולא יודעת... ואולי פוחדת לדעת... אז,
