הצעת עריכה?
לא אמרתם שנפקד הוא כל כך נוכח לא סיפרתם שאין מוחש מין ההעדר לא ידעתי שלגעגוע יש צורה וצבע. שהוא חי, ובועט, ודוקר, ולופת, ושולח זרועות ארוכות ומתפשט... בתוכי. ולא משאיר לי מקום לעצמי. ********************************************** קצת הסבר? כמובן שייתכן והעריכה הזו ממסמסת או מחטיאה את מה שכתבת (גבר? אישה?) וזו בהחלט רק הצעה. אבל גם אם תשנה אותה, יש כמה עקרונות שעליהם כדאי לשמור. העיקרון הראשון והעליון הוא ששורה חדשה היא פאוזה שמדמה הפסקה כשמישהו מקריא שיר. ופאוזה כשמישהו מקריא שיר היא כח מעולה שיש לנצל אותו- מלבד כמובן למסר חדש - רק למטרה אחת: הפתעה, או לייתר דיוק הפתעה דו משמעית. המשפט: "אין מוחשי מין ההעדר" הוא משפט מעולה לעילא, יש לו משמעות, והיא אפילו רומזת על מקור קבלי יהודי (זה רעיון שהמהר"ל עושה ממנו מטעמים בכל דרך אפשרית ומסביר איתו את שורש הרע בעולם) זה משפט זורם ומצויין ואין שום סיבה בעולם לכתוב: שאין מוחשי מן ההעדר. מדוע לפלג אותו אם אין פה משחק משמעות או מסר? (ועוד רגע יש גם דוגמא הפוכה) אין סיבה, ובטח ובטח שאין שום סיבה בעולם לכתוב שיר שלם מילה אחרי מילה בשורה נפרדת. אם השיר הוא (נתן יונתן, דוגמא שאני אוהב) "האילנות פורחים אל האויר, הרוח בשחקים אוהב לברוח" אף אדם בעל טעם לא יכתוב" "האילנות, פורחים, אל האויר, הרוח, בשחקים אוהב לברוח..." רק כדי לתת לזה צורה של שיר... אז איפה, כן כדאי, להשתמש בזה? (-: או בעברית: אז איפה כן כדאי להשתמש באפקט של שורה חדשה? במקומות שיש משחק מלים, משחק מקצב של מילים, משחק משמעות, משחק חרוזים או "כאילו חרוזים" "לא אמרתם שנפקד הוא כל כך נוכח לא סיפרתם מה יבוא עכשיו הלאה? בהחלט באה בחשבון צורה אחרת (כמובן בדוגמא גסה ולא יפה) "לא אמרתם שנפקד הוא כל כך נוכח לא סיפרתם. לא ידעתי, שאין מוחש מין ההעדר לא רוצה לדעת. כלומר, העובדה שעצרת אחרי המילה "לא סיפרתם" עושה לשומע או לקורא לדמיין את ההמשך. ולחשוב שיש איזו סגירה חרוזית ועכשיו יבוא עוד בית, אבל במקום זה בא עוד משפט, עוד מסר. ועוד מסר שמתחבר למשפט הקודם. בהחלט עושה כיף לשמוע או לקרוא. בהחלט עצירה שכאילו מסיימת משהו, וההמשך לא מתבקש ולכן גם מוסיף הרבה יותר מסר וחן. בדיוק אותו הדבר במשפט "ולא משאיר לי מקום" שאין שום טעם בעולם לכתוב אותו מילה אחרי מילה. אבל לעצור אחרי "ולא משאיר לי מקום"? ועוד איך טעים. ועוד איך מתבקש. "ולא משאיר לי מקום" וכשאתה, המשורר, עוצר, כל כך קל להמשיך לבד אלף המשכים: "ולא משאיר לי מקום לחיות" "להנות", "לבדוק" "להתגעגע" "לראות" "להרגיש" "לפחד" או כל מסר אחר. ומה בא במקום זה? "לא משאיר לי מקום לעצמי" שזה בדיוק מה שהופך את זה מסתם משפט לשיר. מלבד זה, כשכתוב "ולא משאיר לי מקום הרי שאם עצרת פה, כבר בעצם אמרת שהגעגוע לא משאיר לך מקום, ואם אתה מוסיף את המילה "לעצמי" הרי שהוספת טעם, ועניין, והחרפת את המסר, וגם זה הופך את השיר למה שהוא. "וחי ובועט ודוקר ולופת, ומרגיש וצובט, ומועך ומקמט..." אתה כבר מבין למה אני מתכוון נכון? נכון. אלו מילים שמבקשות לכתוב ולקרוא אותם מהר ובמקצב של ראפ, כי באמת ככה הם. והם קטע מהיר בתוך השיר האיטי והמהורהר והמתגעגע. שלא לדבר על זה שזו בדיוק, אבל בדיוק, המקום והזמן למהר בו. והדרך התוקפנית והמהירה הזו היא בדיוק הדרך לתאר בה את התוקפנות של הגעגוע. לפני רגע עוד דיברת עם האנשים ש"לא סיפרו לך". שאלת אותם לאט ובשקט עם סימן שאלה תלוי וענק: "למה לא סיפרתם לי? אה? בטח שתעצור. אתה רק מתחמם בשאלה הזו, ואז אתה ממש כועס ומתחיל להקיא "עליהם" את העצבים: למה לא אמרתם שהוא תוקפן? שהוא "חי ונושם ולופת ובועט ומעצבן ומשתלט בזרועות ענקיות ומפחידות" אה? וזה כל כך יפה שככה בדיוק היית מדבר אם היית בא בטענות למישו: "למה לא אמרת הא? למה לא סיפרת הא? מה פירוש מה, הגעגוע. למה לא אמרת? למה לא הודעת שהוא חי ובועט ועושה ככה וככה הא? אין שום סיבה לכתוב חי, ובועט, ונושם, וכו' וכו' זהו בערך. העיקרון הוא החשוב. כמובן שאתה תכתוב את מה שבאמת התכוונת להביע. מלבד העניין של הפיסוק, השיר הזה לדעתי מ-ק-ס-י-ם. אין בו מילה מיותרת, הוא חי ובועט ופשוט ויפה, ומרגיש ומתאר, את מה, שכל כך רציתי, להגיד, מילה במילה אם רק הייתי יכול לכתוב אותו בעצמי. זה תיאור לא פלצני, ומדויק נורא, של הרגשה שיושבת אצלי בלב גם ככה. ונהנתי נורא לקרוא אותה מתוארת כל כך מדויק ויפה, כל כך מצומצמת ואמיתית. תודה לך.
לא אמרתם שנפקד הוא כל כך נוכח לא סיפרתם שאין מוחש מין ההעדר לא ידעתי שלגעגוע יש צורה וצבע. שהוא חי, ובועט, ודוקר, ולופת, ושולח זרועות ארוכות ומתפשט... בתוכי. ולא משאיר לי מקום לעצמי. ********************************************** קצת הסבר? כמובן שייתכן והעריכה הזו ממסמסת או מחטיאה את מה שכתבת (גבר? אישה?) וזו בהחלט רק הצעה. אבל גם אם תשנה אותה, יש כמה עקרונות שעליהם כדאי לשמור. העיקרון הראשון והעליון הוא ששורה חדשה היא פאוזה שמדמה הפסקה כשמישהו מקריא שיר. ופאוזה כשמישהו מקריא שיר היא כח מעולה שיש לנצל אותו- מלבד כמובן למסר חדש - רק למטרה אחת: הפתעה, או לייתר דיוק הפתעה דו משמעית. המשפט: "אין מוחשי מין ההעדר" הוא משפט מעולה לעילא, יש לו משמעות, והיא אפילו רומזת על מקור קבלי יהודי (זה רעיון שהמהר"ל עושה ממנו מטעמים בכל דרך אפשרית ומסביר איתו את שורש הרע בעולם) זה משפט זורם ומצויין ואין שום סיבה בעולם לכתוב: שאין מוחשי מן ההעדר. מדוע לפלג אותו אם אין פה משחק משמעות או מסר? (ועוד רגע יש גם דוגמא הפוכה) אין סיבה, ובטח ובטח שאין שום סיבה בעולם לכתוב שיר שלם מילה אחרי מילה בשורה נפרדת. אם השיר הוא (נתן יונתן, דוגמא שאני אוהב) "האילנות פורחים אל האויר, הרוח בשחקים אוהב לברוח" אף אדם בעל טעם לא יכתוב" "האילנות, פורחים, אל האויר, הרוח, בשחקים אוהב לברוח..." רק כדי לתת לזה צורה של שיר... אז איפה, כן כדאי, להשתמש בזה? (-: או בעברית: אז איפה כן כדאי להשתמש באפקט של שורה חדשה? במקומות שיש משחק מלים, משחק מקצב של מילים, משחק משמעות, משחק חרוזים או "כאילו חרוזים" "לא אמרתם שנפקד הוא כל כך נוכח לא סיפרתם מה יבוא עכשיו הלאה? בהחלט באה בחשבון צורה אחרת (כמובן בדוגמא גסה ולא יפה) "לא אמרתם שנפקד הוא כל כך נוכח לא סיפרתם. לא ידעתי, שאין מוחש מין ההעדר לא רוצה לדעת. כלומר, העובדה שעצרת אחרי המילה "לא סיפרתם" עושה לשומע או לקורא לדמיין את ההמשך. ולחשוב שיש איזו סגירה חרוזית ועכשיו יבוא עוד בית, אבל במקום זה בא עוד משפט, עוד מסר. ועוד מסר שמתחבר למשפט הקודם. בהחלט עושה כיף לשמוע או לקרוא. בהחלט עצירה שכאילו מסיימת משהו, וההמשך לא מתבקש ולכן גם מוסיף הרבה יותר מסר וחן. בדיוק אותו הדבר במשפט "ולא משאיר לי מקום" שאין שום טעם בעולם לכתוב אותו מילה אחרי מילה. אבל לעצור אחרי "ולא משאיר לי מקום"? ועוד איך טעים. ועוד איך מתבקש. "ולא משאיר לי מקום" וכשאתה, המשורר, עוצר, כל כך קל להמשיך לבד אלף המשכים: "ולא משאיר לי מקום לחיות" "להנות", "לבדוק" "להתגעגע" "לראות" "להרגיש" "לפחד" או כל מסר אחר. ומה בא במקום זה? "לא משאיר לי מקום לעצמי" שזה בדיוק מה שהופך את זה מסתם משפט לשיר. מלבד זה, כשכתוב "ולא משאיר לי מקום הרי שאם עצרת פה, כבר בעצם אמרת שהגעגוע לא משאיר לך מקום, ואם אתה מוסיף את המילה "לעצמי" הרי שהוספת טעם, ועניין, והחרפת את המסר, וגם זה הופך את השיר למה שהוא. "וחי ובועט ודוקר ולופת, ומרגיש וצובט, ומועך ומקמט..." אתה כבר מבין למה אני מתכוון נכון? נכון. אלו מילים שמבקשות לכתוב ולקרוא אותם מהר ובמקצב של ראפ, כי באמת ככה הם. והם קטע מהיר בתוך השיר האיטי והמהורהר והמתגעגע. שלא לדבר על זה שזו בדיוק, אבל בדיוק, המקום והזמן למהר בו. והדרך התוקפנית והמהירה הזו היא בדיוק הדרך לתאר בה את התוקפנות של הגעגוע. לפני רגע עוד דיברת עם האנשים ש"לא סיפרו לך". שאלת אותם לאט ובשקט עם סימן שאלה תלוי וענק: "למה לא סיפרתם לי? אה? בטח שתעצור. אתה רק מתחמם בשאלה הזו, ואז אתה ממש כועס ומתחיל להקיא "עליהם" את העצבים: למה לא אמרתם שהוא תוקפן? שהוא "חי ונושם ולופת ובועט ומעצבן ומשתלט בזרועות ענקיות ומפחידות" אה? וזה כל כך יפה שככה בדיוק היית מדבר אם היית בא בטענות למישו: "למה לא אמרת הא? למה לא סיפרת הא? מה פירוש מה, הגעגוע. למה לא אמרת? למה לא הודעת שהוא חי ובועט ועושה ככה וככה הא? אין שום סיבה לכתוב חי, ובועט, ונושם, וכו' וכו' זהו בערך. העיקרון הוא החשוב. כמובן שאתה תכתוב את מה שבאמת התכוונת להביע. מלבד העניין של הפיסוק, השיר הזה לדעתי מ-ק-ס-י-ם. אין בו מילה מיותרת, הוא חי ובועט ופשוט ויפה, ומרגיש ומתאר, את מה, שכל כך רציתי, להגיד, מילה במילה אם רק הייתי יכול לכתוב אותו בעצמי. זה תיאור לא פלצני, ומדויק נורא, של הרגשה שיושבת אצלי בלב גם ככה. ונהנתי נורא לקרוא אותה מתוארת כל כך מדויק ויפה, כל כך מצומצמת ואמיתית. תודה לך.