למראית עין רובנו בסדר....
אבל זה ממש לא אומר כלום. גם אני שמעתי בזמנו משפטים כאלה. חברה אחת אפילו הגדילה ואמרה לי משהו כמו: אני עוד לא קלטתי שהוא נהרג ואת כבר ממשיכה בחיים
נורא כעסתי עליה. אנשים רואים התנהגות סבירה כלפי חוץ ומסיקים שפשוט עברנו לסדר היום והמשכנו בחיים. לי היה נורא חשוב בהתחלה להקרין את החוזק הזה. לא, אל תיגעו בי ליד הקבר. לא, אני לא צריכה שום עזרה. חשבתי שאם אקרין חוזק כלפי חוץ אז לאט לאט זה יחלחל פנימה. נמאס לי גם לתמוך באנשים שפשוט מאבדים את הצפון כשהם נתקלים בכאב. אז פשוט המשכתי הלאה. והכאב הזה... נשאר תקוע לו בפנים. היום אני ארבע שנים אחרי. ארבע שנים! הזמן מתעתע בי. לפעמים נדמה לי שרק אתמול בעלי נהרג אבל בימים אחרים נראה לי שהכל היה חלום ובעצם הוא מעולם לא היה פה. תני לזמן לעשות את שלו. אל תחשבי יותר מדי על העתיד שיהיה. העבירי יום ועוד יום. ואז תקומי יום אחד ותגלי שהחור הזה עדיין קיים בלב אבל הוא כואב הרבה פחות. ארבע שנים אחרי, אני יכולה לספר לך שהגעגועים לבעלי עדיין איתי. אין יום בו אני לא חושבת עליו, תוהה איך היו נראים החיים אם הוא לא היה נהרג. אבל מצד שני, הזמן עשה בי משהו מופלא. יש בי צורך עז לחיות, לאהוב שוב, להקים שוב משפחה. הכאב עדיין קיים אבל בצורה שונה, בצורה שמשאירה מקום גם לדברים אחרים, לרגשות אחרים, לאהבה.
