געגועים

[vered51]

געגועים

שנה כמעט עברה. אני בחורה מאד פרקטית מטבעי, אני יודעת שמוות זה חלק מהחיים, אני יודעת שהחיים ממשיכים ואני גם יודעת שהחיים יכולים להמשיך להיות טובים (אומנם אחרים אבל טובים) . אבל....מה אומרים לעצמנו ברגעים שאתה הכי רוצה שאמא תהיה פה? שניסע לבית מלון בחג כמו שעשינו כל החיים, שנלך לקנות מתנות ובגדים לחג וסתם נדע שיש משפחה? משהו לא נתפס בתודעה. הגעגועים והצורך הבסיסי באמא לא נותנים מרגוע. זה כמו שתגיד לעצמך - טוב, עכשיו תפסיק ללכת וזהו. אין לך אפשרות לקבל שינוי גדול כל כך ממצב של עצמאות למצב של חסר יכולת. ככה אני מרגישה. איך אפשר להגיד לעצמך כל יום מחדש שאלו החיים ומבפנים להרגיש שהיתה לך רעידת אדמה ענקית והיא ממשיכה להתגבר כל יום...

 

[מיקימק]

הי ורד

אני עוקבת אחרי ההודעות שלך כבר כמה זמן (עוד מפורום שכול ואובדן), ובד"כ מזדהה איתן. מה אגיד ? אני כל כך מסכימה איתך, זה מצב שהוא בלתי נתפס אך עם זאת אנחנו ממשיכים לחיות כך יום יום, וכמו שאמרת החיים בסה"כ טובים. החיים המשיכו, אבל כשאני חושבת על זה באמת, זה עדיין לא נתפס אצלי. (אני חושבת שבגלל זה אני בורחת מהמחשבות ומשתדלת להיות עסוקה כל הזמן). לפעמים אני פשוט לא מאמינה וממש אומרת בקול 'אין לי אמא' , רק כדי שזה יהיה מוחשי. כמו שאמרת הצורך הבסיסי הזה באמת הוא משהו שטבוע בנו, ולי נראה כמו סוג של נכות, משהו מאוד בסיסי חסר לנו בחיים. אני חושבת שצריך להגיד שאלו החיים אבל הם כוללים בתוכם את רעידת האדמה הזאת, היא חלק מהם, החיים שלנו פשוט שונים אחרי אובדן. מקווה שלא בירברתי יותר מדי... ויאללה מה עם מפגש הפרורום שהתחלת לארגן?

 

[vered51]

למיקימק

היי, תודה על התגובה. בדיוק אתמול אמרתי לחברה שעברה שכול (אחותה נאנסה ונרצחה לפני 11 שנים) שהפורום הזה נותן לי הרבה כוח. כוח מהבחינה שה"שיחות" והשיתופים נותנים לך פרופורציה שהמוות זה אכן חלק מהחיים. אני לא היחידה שעברה את זה ויש עוד אנשים שמבינים את ההרגשה שנמצאת לה בפנים , שבאה והולכת כל הזמן. אני חושבת שהרעיון של המפגש נהדר. מישהי בשם סקאלי הציעה לעשות את זה בבית של מישהי. היות ואני גרה עם אבי אז יש לי פחות חשק לארח אצלי. אני מקווה שזה ייצא לפועל. שיהיה חג שני נחמד ושיעבור קל. ורד

 

[הוקוס פוקוס1]

מישהי

סקאלי היא המנהלת המקסימה שהקימה את הפורום.

סתם לידיעה..

 

[סְקָאלִי]

הקלות הבלתי נתפסת

של איך החיים נמשכים ... זוכרת את התחושה של איך זה לצאת החוצה, אחרי שאתה מקבל בשורה קשה, ולראות שבחוץ הכל אותו דבר. התנועה נמשכת כסידרה, הציפורים מצייצות, אנשים רבים על שטויות ... ואתה רוצה לצעוק - היי, אנשים! אתם לא מבינים שנפל דבר? אתם לא שמים לב שהעולם השתנה??? אבל הם לא. ועולם כמנהגו נוהג. ולפעמים יש בזה תסכול רב. אבל אולי יש בזה גם נקודת ראות אחרת. שהחיים ממשיכים ... ורד יקירתי. אולי לקחתי את מה שכתבת למקום קצת אחר. שנת האבל הראשונה היא קשה במיוחד. לא סתם הגדירו ביהדות שנת אבל שלמה. יש דברים שלעולם יהיה לנו קשה לקבל. אלו הדברים הסופיים, שכבר אי אפשר לשנות אותם. מה שקורה הוא שאנחנו לאט לאט לומדים לחיות איתם ... כמה שזה נשמע כואב ובלתי נתפס כרגע, ומקומם, ומה לא. אבל זה מסוג הדברים שאתה לומד על בשרך. יש לך את הדרך שלך ללכת, עד שתגיעי לדרך שבה את תשלימי עם המוות הזה, ותמצאי את הדרך לשלב אותו בצורה בעלת משמעות בחייך. אבל את יודעת מה, את מעידה על עצמך כעל טיפוס פרקטי ורציונאלי. אולי לפעמים צריך לתת גם קצת מקום לכאב ... איתך, ורד.