געגועים...
כבר כמה ימים שהזיכרונות עולים וצפים. הגעגועים לעבר, הגעגועים לטעמים של פעם, הגעגועים לאותה מסעדת פועלים קטנה במרכז בעלי מלאכה. לאבי ז"ל היה משרד בתחנה המרכזית הישנה, איפה שריחות העשן התערבבו עם ריחות הקפה והעוגות של הבוקר. ריח חזק, שעמד באוויר. כשהייתי ילדה הייתי מגיעה הרבה למשרד של אבא. הייתי עוזרת לו, עונה לטלפונים, מסדרת ניירת. אהבתי לבוא למשרד. דלת ברזל כבדה פתחה את הכניסה לבניין, מסדרון חשוך, שלוש קומות לעלות. לא אהבתי לעבור במסדרון וגם לא אהבתי את העלייה במדרגות כי עד הקומה לאבא, הכל היה חשוך ושקט - מפחיד משהו. כשהגעתי למשרד של אבא שישב מול המדרגות ממש הייתה בי הקלה גדולה. כל הקומה הייתה עם חדרי משרדים מקום תוסס פעילות. אנשים באים ויוצאים. הייתי מגיעה למשרד בחופשות מלימודים ואז היינו חוגגים בהליכה משותפת לאותה מסעדת פועלים. את הדרך למסעדה אני זוכרת במעורפל, אבל זוכרת שהיינו חוצים איזה מקום כמו איזה שוק שריח של לולי תרנגולים עם נוצות פזורים על המדרכה. ריח חזק שאפילו עכשיו שאני כותבת שורות אלה אני חשה אותו. המסעדה הייתה במרחק של עוד רחוב משם. בניין ישן של תל אביב של פעם. קומת קרקע. עולים 4 מדרגות ונכנסים למרפסת ארוכה, סגורה עם חלונות זכוכית ועוד חדר נוסף. זאת הייתה המסעדה. שולחנות פשוטים עם מפות לבנות ועליהם פלטת זכוכית. הכל נקי. מסודר. בעל ואישה ניהלו אותה. האיש, גבר גבוה צנום, שפם קטן, משקפים, פנים מחייכות, ממוצא יווני. חסון קראו לו. חסון ואשתו היו מכינים את האכול. על השולחן היו מונחים חמוצים מעשה בית, לחם לבן טרי של פעם שהיה חתוך בפרוסות גדולות, קריספי כזה. למנות הראשונות היינו מזמינים חומוס, סלט חצילים עם טחינה, סלט יווני. ואחרי זה פלפל ממולא או מרק שעועית. לתוספות בחרנו כבד עסיסי או קבבים עם ציפס פריך. ולקינוח אכלנו קרם בוואריה. חסון היה אלוף בלהכין קרם בוואריה. זה היה המתכון הכי אמיתי. והוא תמיד אמר לנו, "יש שני מקומות שיודעים להכין קרם בוואריה אמיתי, אני ומסעדת אקרופוליס". איש מקסים הוא היה. ואני, כבר כמה ימים לא מוצאת לעצמי שלווה כי אני רוצה את הטעמים האלה. רוצה כל כך חזק. ולא יכולה. נעמי
כבר כמה ימים שהזיכרונות עולים וצפים. הגעגועים לעבר, הגעגועים לטעמים של פעם, הגעגועים לאותה מסעדת פועלים קטנה במרכז בעלי מלאכה. לאבי ז"ל היה משרד בתחנה המרכזית הישנה, איפה שריחות העשן התערבבו עם ריחות הקפה והעוגות של הבוקר. ריח חזק, שעמד באוויר. כשהייתי ילדה הייתי מגיעה הרבה למשרד של אבא. הייתי עוזרת לו, עונה לטלפונים, מסדרת ניירת. אהבתי לבוא למשרד. דלת ברזל כבדה פתחה את הכניסה לבניין, מסדרון חשוך, שלוש קומות לעלות. לא אהבתי לעבור במסדרון וגם לא אהבתי את העלייה במדרגות כי עד הקומה לאבא, הכל היה חשוך ושקט - מפחיד משהו. כשהגעתי למשרד של אבא שישב מול המדרגות ממש הייתה בי הקלה גדולה. כל הקומה הייתה עם חדרי משרדים מקום תוסס פעילות. אנשים באים ויוצאים. הייתי מגיעה למשרד בחופשות מלימודים ואז היינו חוגגים בהליכה משותפת לאותה מסעדת פועלים. את הדרך למסעדה אני זוכרת במעורפל, אבל זוכרת שהיינו חוצים איזה מקום כמו איזה שוק שריח של לולי תרנגולים עם נוצות פזורים על המדרכה. ריח חזק שאפילו עכשיו שאני כותבת שורות אלה אני חשה אותו. המסעדה הייתה במרחק של עוד רחוב משם. בניין ישן של תל אביב של פעם. קומת קרקע. עולים 4 מדרגות ונכנסים למרפסת ארוכה, סגורה עם חלונות זכוכית ועוד חדר נוסף. זאת הייתה המסעדה. שולחנות פשוטים עם מפות לבנות ועליהם פלטת זכוכית. הכל נקי. מסודר. בעל ואישה ניהלו אותה. האיש, גבר גבוה צנום, שפם קטן, משקפים, פנים מחייכות, ממוצא יווני. חסון קראו לו. חסון ואשתו היו מכינים את האכול. על השולחן היו מונחים חמוצים מעשה בית, לחם לבן טרי של פעם שהיה חתוך בפרוסות גדולות, קריספי כזה. למנות הראשונות היינו מזמינים חומוס, סלט חצילים עם טחינה, סלט יווני. ואחרי זה פלפל ממולא או מרק שעועית. לתוספות בחרנו כבד עסיסי או קבבים עם ציפס פריך. ולקינוח אכלנו קרם בוואריה. חסון היה אלוף בלהכין קרם בוואריה. זה היה המתכון הכי אמיתי. והוא תמיד אמר לנו, "יש שני מקומות שיודעים להכין קרם בוואריה אמיתי, אני ומסעדת אקרופוליס". איש מקסים הוא היה. ואני, כבר כמה ימים לא מוצאת לעצמי שלווה כי אני רוצה את הטעמים האלה. רוצה כל כך חזק. ולא יכולה. נעמי
