געגועים
- פותח הנושא arieltr
- פורסם בתאריך
I've got two sets of headphones,
I miss you like hell
won't you come here and stay with me?
לא חשבתי שהם יגיעו, אני חייבת להודות, כלומר, יש את הגעגוע הבסיסי, אבל לא חשבתי שכשאמא שלי תספר לי שהיא נסעה לירושלים כפות הרגליים שלי ירגישו את האבנים של אגריפס, או שכשאחד החברים שלי יראה לי את הנוף המוכר מהחלון שלו בשיחת סקייפ אני אייחל לשתות את האויר, ולו לכמה רגעים. (אני כלכך מתגעגעת לירושלים).
הדבר הראשון שאני מתגעגעת אליו הוא העיר. תמיד. אני מתגעגעת לאנשים כי הם חסרים לי, אבל הריחות והזכרונות והעצבים בקצוות של הגוף מחפשים את האויר בטמפרטורה ואחוזי הלחות המדויקים ואת הריח ואת הצטלבויות הרחובות שאני יכולה לעצום בהן עיניים ולהיות רגועה. אולי זו הדרך של המוח שלי להתבר על כך שהוא לא מסוגל לזכור פרצופים, ואולי זה פשוט כי הקשרים שיש לי עם ערים הם כמו כל קשר אחר שיש לי בחיים והזכרונות שהן מותירות בי הם שווי ערך לאלו שאנשים מצליחים לחרוט.
[http://www.youtube.com/watch?v=_LORGWrKw60
ריח של קינמון וגשם ובניינים גבוהים והפעם הראשונה של לגמרי לבד, ולגמרי לבד בעיר שעוטפת אותי ומציעה לי ספקטרום מנצנץ ורעש רקע חדש וחופש, בתמורה להבנה שזה עכשיו ולעכשיו, ובשבילי.]
דיברתי עם חברה, לפני כמה ימים, על הפועל "להתגעגע" באנגלית: to miss. זה העסיק אותי בתקופה האחרונה, כנראה כי יש לי נטיה להיתפס למילים ולפרק אותן עד שיש לי חלקים בידיים אבל אינ לא יודעת לבנות מהן בחזרה את התמונה.
To miss. הפועל בעברית לא נותן לנו את כפל המשמעות שהאנגלית מאפשרת. כאילו שיש שפות שיודעות להדגיש בפניך לא רק את מה שאתה מרגיש, אלא גם למה. אם אני missing משהו או מישהו, זה אומר שהם חסרים ממני? או שהם חסרים לי? (באנגלית איך מילת יחס בין הפועל למושא); זה אומר שהם שם אבל אני לא יכולה לגעת בהם?
בכל פעם שאני שומעת את המילה הזאת בשיר, אינ לא יכולה שלא לתהות למה מתכוון הדובר. אם הוא מתגעגע או אם משהו חסר לו. כשהנשיונל שרים את זה אני יכולה להרגיש את החתיכות שפיזרתי ברחבי העולם בקלות ראש וקלילות דעת וחוסר מחשבה, זורמות לתוך הראש. אין הרבה תחושות כואבות, ממש פיזית, כמו געגוע, אולי אנגלית מצליחה לבטא את זה טוב יותר. הם ידעו לבחור את המילה הנכונה.
[http://www.youtube.com/watch?v=0df0racc3vk
3:42 בלילה בדירה הישנה שלי, החורף של 2010, קרטוני ביצוע ודופלקס ודבק סקוטש והאוסף של סוזן וגה וקפה שחור וסקונס מאולתרים של לילה לבן והמון המון צחוק שמשכיח לרגע את מי שהיה שם כמה שעות לפני, ולא יהיה שם עוד; דירה גדולה עם חלונות פתוחים ואור שמש וירקות טריים מהשוק של שישי בצהריים וארוחה מאולתרת כי הריחות של התבלינים הגבירו את התאבון, אז מדליקים את האש ומחממים את התנור ומאלתרים קציצות ותפוחי אדמה וסלט עצום וכמה צלחות; השומר כבר עבר פעמיים בסטודיו לומר לנו שהוא חייב לסגור, בקול מתנצל של אחת וחצי בלילה הוא מבהיר לנו שאין לנו ברירה אלא לארוז את הציוד ולקחת רק כמה דפי פרגמנט ואת המחשבים שמנגנים את פס הקול ללילה הארוך שלפנינו, גם ככה נצפה בכמה מערכונים של החמישיה לפני שניכנס עמוק יותר פנימה. והשיר הזה הוא בכלל 2007 וקרעים של אנשים אחרים, והוא בכלל 2000 וערמות הדיסקים שהיו פעם בחדר של אח שלי ועכשיו הן אצלי, והוא בכלל 1996 או 1997 או אני לא יודעת מתי בדיוק. לפעמים זה מפתיע אותך, האנשים שאת מוצאת את עצמך מתגעגעת אליהם כלכך.]
כבר לפני כמה חודשים התחלתי להתגעגע לבואנוס איירס. נסעתי באוטובוס על סנטה פה, איפשהו בין אגוורו לבולנס, או מצאתי את עצמי על ניקרגואה ובורחס ליד הקפה שאני אוהבת, והרגשתי את הפחד מחלחל פנימה. כנראה שהוא זה שדירבן אותי להאריך את השהות שלי, והוא זה שמנע ממני לצאת כבר לטייל. אני לא יכולה להרגיש את הצפיפות הזאת בפנים, של משהו שחסר לי, של לדעת שהוא לא תמיד יהיה פה ושאני אצטרך להסתמך על הזיכרון. אני לא מצלמת פה כמעט, בעיקר כי לא בטוח להסתובב עם המצלמה. אז למדתי להסתמך על העיניים וזה לא מספיק לי, ואני מפחדת שלא יהיו מספיק דברים להאחז בהם כשאחזור ושהעיר תדהה וכל מה שבניתי פה בגמגומים וידיים רועדות יתפורר, שזה לא חזק מספיק כדי לשרוד את כל המסע חזרה הביתה, ובטח שלא את כל הזמן שיגיע אחרי. אני כועסת על עצמי שלא הצלחתי להשתנות. כלכך הרבה דברים הייתי רוצה לקחת מכאן ולהטמיע בי, אבל זה כלכך קשה כשיש כלכך מעט זמן וכלכך הרבה דברים לעשות, וללמוד, ולראות, ולהכיר, ולנסות, ולבחור, ואני רק רוצה להתחפר מתחת לשמיכות שלי ולגרום לזמן להאט, לא לעצור, פשוט לתת לי אפשרות להתמודד איתו בקצב שלי.
[http://www.youtube.com/watch?v=2QT5eGHCJdE
אני לא יודעת אם זה כל מה שישאר כשאלך מכאן ואחיה את העיר דרך זכרונות. לפעמים צלילים הם כמו חיידקים והם צריכים את הזמן בפנים כדי להשתקע ולהיצמד לתאים הבריאים ולהתחיל לגרום להם לייצר חלבונים אחרים ולהציף את מחזור הדם. אבל זה הדבר האחרון שנכנס פנימה מספיק עמוק כדי שהסימפטומים יקרו כבר עכשיו, זו התקופה האחרונה של הגשות וסידורים וקור מקפיא וימים בהירים-בהירים ומילים שמתחברות נכון ולילות שאני לא מצליחה לקצר ובקרים שאני לא מצליחה להגיע אליהם בזמן. של ללכת לאיבוד, כשכבר חשבתי שמצאתי, ולהבין שכנראה אין דבר כזה בכלל. להתגעגע כשאתה עדיין פה, איכשהו אני מרגישה את זה בכל מקום שאני מגיעה אליו ומצליחה לעמוד בו מספיק זמן. הסחרחורת הקבועה הזאת.]
איך אפשר להתגעגע למקומות שלא ביקרת בהם אף פעם
רק כי את מתגעגעת לאנשים שצריכים להיות איתך שם.
(מצאתי את זה לפני כמה ימים, במקרה, בשיטוטים רנדומליים בשלוש בלילה בין קבצים מ-2008. איך, באמת. די מדהים איך אנחנו מורכבים גם מהדברים שחסרים לנו).
[http://www.youtube.com/watch?v=ky0xWTwLUFI
אני לא יודעת איפה או על איזה מקום נכתב השיר הזה, אבל איכשהו אינ מסוגלת להתגעגע לכל מה שהוא מצייר סביבו.]
פעם הייתי מפחדת לגעת במוזיקה, לנתק אותה מהזכרון הראשון שלה, ללכלך אותה בזכרונות חדשים. הייתי קושרת אותה למקומות ספציפיים ולא נוגעת בה עד שהייתי רוצה להתגעגע אליהם, כאליו שהיא תוכל למלא את המקום שלהם באדוות שהיא תיצור. מאז למדתי שמוזיקה לא תהיה סטרילית אף פעם (עוד שריד משיטוטים ליליים בקבצים ישנים), אי אפשר לשמור אותה במגדלים גבוהים, היא תמיד תמצא את הדרך להסתנן החוצה ולהיספג במה ובמי שסביבנו. אז נכנעתי, ומאז יש לי חשיפות כפולות ומשולשות ומתומנות בכל מקום שאליו אני מגיעה עם אוזניות.
(סליחה, זה מה שקורה כשאינ לא מצליחה לישון
)
I miss you like hell
won't you come here and stay with me?
לא חשבתי שהם יגיעו, אני חייבת להודות, כלומר, יש את הגעגוע הבסיסי, אבל לא חשבתי שכשאמא שלי תספר לי שהיא נסעה לירושלים כפות הרגליים שלי ירגישו את האבנים של אגריפס, או שכשאחד החברים שלי יראה לי את הנוף המוכר מהחלון שלו בשיחת סקייפ אני אייחל לשתות את האויר, ולו לכמה רגעים. (אני כלכך מתגעגעת לירושלים).
הדבר הראשון שאני מתגעגעת אליו הוא העיר. תמיד. אני מתגעגעת לאנשים כי הם חסרים לי, אבל הריחות והזכרונות והעצבים בקצוות של הגוף מחפשים את האויר בטמפרטורה ואחוזי הלחות המדויקים ואת הריח ואת הצטלבויות הרחובות שאני יכולה לעצום בהן עיניים ולהיות רגועה. אולי זו הדרך של המוח שלי להתבר על כך שהוא לא מסוגל לזכור פרצופים, ואולי זה פשוט כי הקשרים שיש לי עם ערים הם כמו כל קשר אחר שיש לי בחיים והזכרונות שהן מותירות בי הם שווי ערך לאלו שאנשים מצליחים לחרוט.
[http://www.youtube.com/watch?v=_LORGWrKw60
ריח של קינמון וגשם ובניינים גבוהים והפעם הראשונה של לגמרי לבד, ולגמרי לבד בעיר שעוטפת אותי ומציעה לי ספקטרום מנצנץ ורעש רקע חדש וחופש, בתמורה להבנה שזה עכשיו ולעכשיו, ובשבילי.]
דיברתי עם חברה, לפני כמה ימים, על הפועל "להתגעגע" באנגלית: to miss. זה העסיק אותי בתקופה האחרונה, כנראה כי יש לי נטיה להיתפס למילים ולפרק אותן עד שיש לי חלקים בידיים אבל אינ לא יודעת לבנות מהן בחזרה את התמונה.
To miss. הפועל בעברית לא נותן לנו את כפל המשמעות שהאנגלית מאפשרת. כאילו שיש שפות שיודעות להדגיש בפניך לא רק את מה שאתה מרגיש, אלא גם למה. אם אני missing משהו או מישהו, זה אומר שהם חסרים ממני? או שהם חסרים לי? (באנגלית איך מילת יחס בין הפועל למושא); זה אומר שהם שם אבל אני לא יכולה לגעת בהם?
בכל פעם שאני שומעת את המילה הזאת בשיר, אינ לא יכולה שלא לתהות למה מתכוון הדובר. אם הוא מתגעגע או אם משהו חסר לו. כשהנשיונל שרים את זה אני יכולה להרגיש את החתיכות שפיזרתי ברחבי העולם בקלות ראש וקלילות דעת וחוסר מחשבה, זורמות לתוך הראש. אין הרבה תחושות כואבות, ממש פיזית, כמו געגוע, אולי אנגלית מצליחה לבטא את זה טוב יותר. הם ידעו לבחור את המילה הנכונה.
[http://www.youtube.com/watch?v=0df0racc3vk
3:42 בלילה בדירה הישנה שלי, החורף של 2010, קרטוני ביצוע ודופלקס ודבק סקוטש והאוסף של סוזן וגה וקפה שחור וסקונס מאולתרים של לילה לבן והמון המון צחוק שמשכיח לרגע את מי שהיה שם כמה שעות לפני, ולא יהיה שם עוד; דירה גדולה עם חלונות פתוחים ואור שמש וירקות טריים מהשוק של שישי בצהריים וארוחה מאולתרת כי הריחות של התבלינים הגבירו את התאבון, אז מדליקים את האש ומחממים את התנור ומאלתרים קציצות ותפוחי אדמה וסלט עצום וכמה צלחות; השומר כבר עבר פעמיים בסטודיו לומר לנו שהוא חייב לסגור, בקול מתנצל של אחת וחצי בלילה הוא מבהיר לנו שאין לנו ברירה אלא לארוז את הציוד ולקחת רק כמה דפי פרגמנט ואת המחשבים שמנגנים את פס הקול ללילה הארוך שלפנינו, גם ככה נצפה בכמה מערכונים של החמישיה לפני שניכנס עמוק יותר פנימה. והשיר הזה הוא בכלל 2007 וקרעים של אנשים אחרים, והוא בכלל 2000 וערמות הדיסקים שהיו פעם בחדר של אח שלי ועכשיו הן אצלי, והוא בכלל 1996 או 1997 או אני לא יודעת מתי בדיוק. לפעמים זה מפתיע אותך, האנשים שאת מוצאת את עצמך מתגעגעת אליהם כלכך.]
כבר לפני כמה חודשים התחלתי להתגעגע לבואנוס איירס. נסעתי באוטובוס על סנטה פה, איפשהו בין אגוורו לבולנס, או מצאתי את עצמי על ניקרגואה ובורחס ליד הקפה שאני אוהבת, והרגשתי את הפחד מחלחל פנימה. כנראה שהוא זה שדירבן אותי להאריך את השהות שלי, והוא זה שמנע ממני לצאת כבר לטייל. אני לא יכולה להרגיש את הצפיפות הזאת בפנים, של משהו שחסר לי, של לדעת שהוא לא תמיד יהיה פה ושאני אצטרך להסתמך על הזיכרון. אני לא מצלמת פה כמעט, בעיקר כי לא בטוח להסתובב עם המצלמה. אז למדתי להסתמך על העיניים וזה לא מספיק לי, ואני מפחדת שלא יהיו מספיק דברים להאחז בהם כשאחזור ושהעיר תדהה וכל מה שבניתי פה בגמגומים וידיים רועדות יתפורר, שזה לא חזק מספיק כדי לשרוד את כל המסע חזרה הביתה, ובטח שלא את כל הזמן שיגיע אחרי. אני כועסת על עצמי שלא הצלחתי להשתנות. כלכך הרבה דברים הייתי רוצה לקחת מכאן ולהטמיע בי, אבל זה כלכך קשה כשיש כלכך מעט זמן וכלכך הרבה דברים לעשות, וללמוד, ולראות, ולהכיר, ולנסות, ולבחור, ואני רק רוצה להתחפר מתחת לשמיכות שלי ולגרום לזמן להאט, לא לעצור, פשוט לתת לי אפשרות להתמודד איתו בקצב שלי.
[http://www.youtube.com/watch?v=2QT5eGHCJdE
אני לא יודעת אם זה כל מה שישאר כשאלך מכאן ואחיה את העיר דרך זכרונות. לפעמים צלילים הם כמו חיידקים והם צריכים את הזמן בפנים כדי להשתקע ולהיצמד לתאים הבריאים ולהתחיל לגרום להם לייצר חלבונים אחרים ולהציף את מחזור הדם. אבל זה הדבר האחרון שנכנס פנימה מספיק עמוק כדי שהסימפטומים יקרו כבר עכשיו, זו התקופה האחרונה של הגשות וסידורים וקור מקפיא וימים בהירים-בהירים ומילים שמתחברות נכון ולילות שאני לא מצליחה לקצר ובקרים שאני לא מצליחה להגיע אליהם בזמן. של ללכת לאיבוד, כשכבר חשבתי שמצאתי, ולהבין שכנראה אין דבר כזה בכלל. להתגעגע כשאתה עדיין פה, איכשהו אני מרגישה את זה בכל מקום שאני מגיעה אליו ומצליחה לעמוד בו מספיק זמן. הסחרחורת הקבועה הזאת.]
איך אפשר להתגעגע למקומות שלא ביקרת בהם אף פעם
רק כי את מתגעגעת לאנשים שצריכים להיות איתך שם.
(מצאתי את זה לפני כמה ימים, במקרה, בשיטוטים רנדומליים בשלוש בלילה בין קבצים מ-2008. איך, באמת. די מדהים איך אנחנו מורכבים גם מהדברים שחסרים לנו).
[http://www.youtube.com/watch?v=ky0xWTwLUFI
אני לא יודעת איפה או על איזה מקום נכתב השיר הזה, אבל איכשהו אינ מסוגלת להתגעגע לכל מה שהוא מצייר סביבו.]
פעם הייתי מפחדת לגעת במוזיקה, לנתק אותה מהזכרון הראשון שלה, ללכלך אותה בזכרונות חדשים. הייתי קושרת אותה למקומות ספציפיים ולא נוגעת בה עד שהייתי רוצה להתגעגע אליהם, כאליו שהיא תוכל למלא את המקום שלהם באדוות שהיא תיצור. מאז למדתי שמוזיקה לא תהיה סטרילית אף פעם (עוד שריד משיטוטים ליליים בקבצים ישנים), אי אפשר לשמור אותה במגדלים גבוהים, היא תמיד תמצא את הדרך להסתנן החוצה ולהיספג במה ובמי שסביבנו. אז נכנעתי, ומאז יש לי חשיפות כפולות ומשולשות ומתומנות בכל מקום שאליו אני מגיעה עם אוזניות.
(סליחה, זה מה שקורה כשאינ לא מצליחה לישון
)האינסומניה יפה לך
והגעגועים מוציאים ממך את המיטב. נפלא, פשוט נפלא. גם אני לא מבין איך אפשר להתגעגע למקומות שלא הייתי בהם. ככה זה. אולי כי געגועים מורכבים מזכרון פלוס כמיהה ולפעמים גם את הזכרון לא צריך, מספיקה כמיהה, וזכרון של מישהו אחר להשליך אותה עליו.
כמיהה, לנועה (עם הכלי האהוב עליה בעולם כולו)
https://www.youtube.com/watch?v=v5GCOb3LNaA&list=PL1B9FACCC5C81579B
והגעגועים מוציאים ממך את המיטב. נפלא, פשוט נפלא. גם אני לא מבין איך אפשר להתגעגע למקומות שלא הייתי בהם. ככה זה. אולי כי געגועים מורכבים מזכרון פלוס כמיהה ולפעמים גם את הזכרון לא צריך, מספיקה כמיהה, וזכרון של מישהו אחר להשליך אותה עליו.
כמיהה, לנועה (עם הכלי האהוב עליה בעולם כולו)
https://www.youtube.com/watch?v=v5GCOb3LNaA&list=PL1B9FACCC5C81579B
תודה. ודווקא נהניתי מהקטע (אין לי שומדבר נגד סקסופון, רק איך שהוא מצליח להפוך כל שיר שהוא משולב בו לצ'יזי).
והנה, כדי להוכיח, שיר שמוקדש במיוחד לו (עוד אלבום שמשתלב טוב בשרשור הזה מבחינתי, שנים שסירבתי להקשיב לקייט בוש וכשנכענתי וקניתי את התקליט הזה, מההאזנה הראשונה הוצפתי געגועים). אבל האמת שהשיר שלי חזרה אליך יהיה דווקא זה. כל האלבומים שלו, אלו שאני מכירה לפחות, הם געגועים למקומות שלא הייתי בהם עדיין, וזה במיוחד. ואיכשהו זה משתלב יופי כשאני בדרך למקומות חדשים, ולכן זה האלבום שתמיד מלווה אותי בנסיעות ליעדים בהם עוד לא ביקרתי.
ציףציף1000
New member
יופי כתבת
מוזיקה אצלי איננה למקומות - בוודאי לא לירושלים בתקופת הלימודים
- אלא לאנשים ומצבים. במיוחד התגובות הממש פיזיות שהיו לי כששמעתי שירים מסויימים בפעם הראשונה, או ההאזנה הנאיבית לשירים שנשמעו לי נשגבים ו"קסומים", עד שהתבגרתי. או לתקליטים שמצאתי במקרה בחנויות עלומות בחו"ל. או שירים שקשורים לאנשים מסויימים בחיי. לחלק מהדברים אני בהחלט מתעגעגת. לאחרים, טוב שהיו, אבל לא אחזור על החוויה שוב.
מוזיקה אצלי איננה למקומות - בוודאי לא לירושלים בתקופת הלימודים
I remember finding out about you
Every day, my mind all around you
Looking out of my lonely gloom, day after day
איך אפשר להתגעגע למקומות שלא ביקרת בהם אף פעם? אין לי מושג איך אפשר, אבל כן, לליברפול אני מאוד מתגעגע. כלומר לזו של סוזן, I certainly am.
פעם הגעתי למסקנה שהקונספט הקרוי 'זמן' חסר בעצם כל משמעות שהדיסק עם אוסף הסינגלים שלה מתנגן ברקע, בייחוד שגיליתי שליברפול זה שיר שנמשך לפחות שעה וחצי כי פשוט אין מצב לשמוע אותו פחות מעשרים פעמים בלופ אינסופי. ואז גיליתי את הבעייה היותר חמורה בפוטנציה - לא הצליח לשיר הזה להימאס עלי, למרות שזה כבר היה צריך לקרות לפני המון גשרים.
הנה עכשיו, קצב הכתיבה שלי הוא 5 מילים ללחיצת פליי על העיר הזו של סוזן (את מוזמנת לחשב על כמה פעמים הלופ עומד כרגע), משהו שם פשוט מוחק את הזמן וסוחף אותי לא בטוח לאן, כי לכאורה אין יותר מדי 'בשר' בשיר הזה אבל יש כנראה טונות מהחומר המולקולרי שמכווץ הכל ואז במכה אחת משתחרר הפקק והאוירה סוחפת ולמרות שהיא בעצם מדברת, קולה הלוחש משתלט עלי ומעלים כל טיק של השעון. מוזר כי בד"כ אין לי חולשה לגברות אמריקאיות.
תודה על הכתיבה
http://www.youtube.com/watch?v=QRD9kfEjBVU
Every day, my mind all around you
Looking out of my lonely gloom, day after day
איך אפשר להתגעגע למקומות שלא ביקרת בהם אף פעם? אין לי מושג איך אפשר, אבל כן, לליברפול אני מאוד מתגעגע. כלומר לזו של סוזן, I certainly am.
פעם הגעתי למסקנה שהקונספט הקרוי 'זמן' חסר בעצם כל משמעות שהדיסק עם אוסף הסינגלים שלה מתנגן ברקע, בייחוד שגיליתי שליברפול זה שיר שנמשך לפחות שעה וחצי כי פשוט אין מצב לשמוע אותו פחות מעשרים פעמים בלופ אינסופי. ואז גיליתי את הבעייה היותר חמורה בפוטנציה - לא הצליח לשיר הזה להימאס עלי, למרות שזה כבר היה צריך לקרות לפני המון גשרים.
הנה עכשיו, קצב הכתיבה שלי הוא 5 מילים ללחיצת פליי על העיר הזו של סוזן (את מוזמנת לחשב על כמה פעמים הלופ עומד כרגע), משהו שם פשוט מוחק את הזמן וסוחף אותי לא בטוח לאן, כי לכאורה אין יותר מדי 'בשר' בשיר הזה אבל יש כנראה טונות מהחומר המולקולרי שמכווץ הכל ואז במכה אחת משתחרר הפקק והאוירה סוחפת ולמרות שהיא בעצם מדברת, קולה הלוחש משתלט עלי ומעלים כל טיק של השעון. מוזר כי בד"כ אין לי חולשה לגברות אמריקאיות.
תודה על הכתיבה
http://www.youtube.com/watch?v=QRD9kfEjBVU
תודה גם על זו שלך
כתבת מדויק את מה שאני מרגישה לגבי השיר הזה, משהו בו עוצר לרגע את הנשימה, איך שהיא מפרידה את ה-he knows that
he can't
have
now
וזה מפרק את המילים ונותן לכל הרגשות שנכלאו ביניהן להתפזר בתוך הבטן, ולהבנה הזאת להיכנס במרווחים שנוצרו ולכווץ את הגוף. כאילו שאני צריכה את סוזן וגה כדי להבין את זה.
גם אני הייתי מקשיבה לשיר הזה בלופים נצחיים והייתי הופכת את האלבום לשיר אחד של מיליון שעות ומניחה את המחט הדמיונית על שריטה שתקפיץ לי רק אותו, לילות שלמים בליברפול של מישהי אחרת שאיכשהו מצליחה לקחת אותי איתה לשם.
כתבת מדויק את מה שאני מרגישה לגבי השיר הזה, משהו בו עוצר לרגע את הנשימה, איך שהיא מפרידה את ה-he knows that
he can't
have
now
וזה מפרק את המילים ונותן לכל הרגשות שנכלאו ביניהן להתפזר בתוך הבטן, ולהבנה הזאת להיכנס במרווחים שנוצרו ולכווץ את הגוף. כאילו שאני צריכה את סוזן וגה כדי להבין את זה.
גם אני הייתי מקשיבה לשיר הזה בלופים נצחיים והייתי הופכת את האלבום לשיר אחד של מיליון שעות ומניחה את המחט הדמיונית על שריטה שתקפיץ לי רק אותו, לילות שלמים בליברפול של מישהי אחרת שאיכשהו מצליחה לקחת אותי איתה לשם.
Home is where...
קודם כל כתבת נורא יפה. יחד עם המוזיקה שקישרת אליה זה בכלל חוויה רב שכבתית.
המילה Miss היא גם "געגוע" וגם "החטאה". רוצה לומר- הגעגוע הוא למשהו שכבר לא יחזור. ואולי הגעגוע הוא לא למשהו, אלא לנקודה בזמן שבה אפשר היה להחליט אחרת, וה road not taken היא זאת שמדגדגת את העצבים ואת הדמיון.
כשחשבתי על זה, אני יכול להגיד שהגעגוע שלי הוא לא לעבר, אלא לנקודה בעבר שבה יכולתי לדמיין עתיד מסוים. הפער בין העתיד המדומיין בעבר לבין ההווה-שהוא-העתיד-האמיתי יכול להכאיב לפעמים. מוזיקה ששמעתי פעם יכולה להחיות את התחושה הזאת. לעיתים במעורפל, לעיתים יותר בחדות.
המוזיקה שקישרת אליה היא יופי של girl power. תרומתי הצנועה היא השיר הזה של זמרת שמכנה את עצמה Torres. אפשר לשמוע ולקנות את כל האלבום שלה בבנדקאמפ.
ועל הדרך, ממש מהשעות האחרונות, עוד זמרת שנתקלתי בה, ושנשמעת כמו גלולה של יופי נקי:
http://youtu.be/RWXSWeJzQco
http://youtu.be/5NmjJeNFUVU
קודם כל כתבת נורא יפה. יחד עם המוזיקה שקישרת אליה זה בכלל חוויה רב שכבתית.
המילה Miss היא גם "געגוע" וגם "החטאה". רוצה לומר- הגעגוע הוא למשהו שכבר לא יחזור. ואולי הגעגוע הוא לא למשהו, אלא לנקודה בזמן שבה אפשר היה להחליט אחרת, וה road not taken היא זאת שמדגדגת את העצבים ואת הדמיון.
כשחשבתי על זה, אני יכול להגיד שהגעגוע שלי הוא לא לעבר, אלא לנקודה בעבר שבה יכולתי לדמיין עתיד מסוים. הפער בין העתיד המדומיין בעבר לבין ההווה-שהוא-העתיד-האמיתי יכול להכאיב לפעמים. מוזיקה ששמעתי פעם יכולה להחיות את התחושה הזאת. לעיתים במעורפל, לעיתים יותר בחדות.
המוזיקה שקישרת אליה היא יופי של girl power. תרומתי הצנועה היא השיר הזה של זמרת שמכנה את עצמה Torres. אפשר לשמוע ולקנות את כל האלבום שלה בבנדקאמפ.
ועל הדרך, ממש מהשעות האחרונות, עוד זמרת שנתקלתי בה, ושנשמעת כמו גלולה של יופי נקי:
http://youtu.be/RWXSWeJzQco
http://youtu.be/5NmjJeNFUVU
אוי, בכלל לא שמתי לב
שבחרתי רק בקולות נשיים (אם נתעלם מהקישור לנשיונל).
וכן, הזוית של "החטאה" התפספסה לי (הממ), אבל היא בהחלט כלולה גם אצלי. אני זוכרת את הרגע המדויק שבו השניים נקשרו אצלי בבטן, ואני זוכרת את את התחושה. רק שאני לא בטוחה שבשבילי זו חרטה (אני לא נוטה להתחרט על החלטות שאני מקבלת, כי אני יודעת שאם קיבלתי אותן אז היתה להן סיבה, גם אם היום הייתי נוהגת אחרת), כמו שזה פשוט פספוס.
הפער הזה, של הציפיות מול המציאות, הזכיר לי את זה (עוד קצת גירל פאוור ברקע, אם כבר).
תודה על הקישורים, זה אכן מלא ביופי. אאזין לאלבומים יותר ברצינות
שבחרתי רק בקולות נשיים (אם נתעלם מהקישור לנשיונל).
וכן, הזוית של "החטאה" התפספסה לי (הממ), אבל היא בהחלט כלולה גם אצלי. אני זוכרת את הרגע המדויק שבו השניים נקשרו אצלי בבטן, ואני זוכרת את את התחושה. רק שאני לא בטוחה שבשבילי זו חרטה (אני לא נוטה להתחרט על החלטות שאני מקבלת, כי אני יודעת שאם קיבלתי אותן אז היתה להן סיבה, גם אם היום הייתי נוהגת אחרת), כמו שזה פשוט פספוס.
הפער הזה, של הציפיות מול המציאות, הזכיר לי את זה (עוד קצת גירל פאוור ברקע, אם כבר).
תודה על הקישורים, זה אכן מלא ביופי. אאזין לאלבומים יותר ברצינות
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.