געגועים לשוקולד.
שוקולד. המצאת המאה. ללא כל ספק, הפיתרון האולטימטיבי לבעיות העולם השלישי, הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הקרע היהודי, הטרור האיסלאמי, היריון-נוער, אבטלה, סמים, זנות ושלל בעיות דמוגרפיות כאלו ואחרות, ובנקל. אומרים שהדברים הכי טובים באים בעטיפות הכי קטנות. ואכן, שוקולד, ממתק שהוא יותר ממתק, לא גרנדיוזי במיוחד [תלוי ביצרן], הוא הפתעה טובה, מתוקה, ומשמחת לבב אנוש. ואם לא, אז לפחות היא שוקעת בירכינו. אני, שנגמלתי משוקולד מזה חודשיים וקצת, עקב נסיונות שבים ונשנים לפתוח באורח-חיים אנורקסי, היאה ונאה לכל וויט-טראש אמריקני באשר היא, הצלחתי בחודש האחרון גם לשמור על תפריט מאוזן של קלורייה וחצי ליום. אולי לא קלוריה וחצי, אבל תפריט המשביע באותה מידה, אם לא פחות. נשמע לא בריא? הפנו אותי לייעוץ פסיכולוגי, לא יעזור - מבטיח. אבל קיבתי התרגלה, וכן גופי משיל מידות מכנסיים ללא הירף, ולא שבעבר הייתי גוצון בעל חוסר-שינוע מובהק, אבל שיק 'ניצול השואה' תופס חזק היום. ואיך החיים בלי שוקולד? טרם תרמשנו, אבהיר שזה כנראה כוחו של הרגל. הם לא טובים יותר, אך לא רעים יותר. חיים מיום ליום, ומשתדלים שלדמיין את טעמו המתוק והממכר, לצד הקפה נטול-הקלוריות, ומתמוגגים מאושר. אם-כן, המצאת המאה. נשמע כה ענוג. ת-ענוג. אצטער לקצר במילים ותוים, אך אחרי הכל, זוהי רק הקדמה לפינה השואפת לשבועיות, ואינה מאולצת כלל ע"י אחת מן המנהלות החביבות ביותר בתפוז.
סופ"ש מתוק שיהיה לכם, מגלגל"צ. נדב. כמה הערות שוליים:
אם כתיבתי מוכרת לכם, פנו לפתיח הפורום, בעמוד הכניסה, ותזכרו.
אין כוונתי לפגוע בדורות הראשיים והמשניים לשונה, שכן אני מכיל הכל מלבד זלזול בהיסטוריה כאובה ונוראית; ניצולי הפרובקטיבי של עובדות אלו, אינה בה מחמת זלזול, או הורדה מכבוד אותם גיבורים, שנחלו גבורה של אמת, אלא מן המקום ההפוך לכך, ביותר. בתור אחד שעשה את המסע לפולין, ומרגיש שחלק רציני בחייב, ובמחשבותיו הן תודות לאותו מסע 'מעורר', ולמדריכיו, אין בי כל כוונת השמצה, זלזול, או שנאה. אוהב את כולכם.
שמי נדב, שמיניסט לעתיד מחיפה, בירת הצפון השוממת. מתעתד לנחול הצלחה בעולם העיתונות הטלויזיונית, וכעת משרה תסכול על כל סובביי בשאיפותיי הלא ממומשות. אשמח אם תתפנו לקרוא בבלוג שפתחתי בשבוע זה, והוא בקרוב יתמלא בפינות [כמובן שכל המעוניין, מוזמן לכתוב אליו, ואני אשתדל לפרסם]: 'Nothing Much', ולאופרת סבון [למעשה קלילה והומוריסטית, אך מכילה ביקורת סמויה, ברובד עמוק של הכתיבה] שרשמתי יחד עם חברתי הטובה, Illusions. להתראות, והפעם, באמת. נדבו'ש.
שוקולד. המצאת המאה. ללא כל ספק, הפיתרון האולטימטיבי לבעיות העולם השלישי, הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הקרע היהודי, הטרור האיסלאמי, היריון-נוער, אבטלה, סמים, זנות ושלל בעיות דמוגרפיות כאלו ואחרות, ובנקל. אומרים שהדברים הכי טובים באים בעטיפות הכי קטנות. ואכן, שוקולד, ממתק שהוא יותר ממתק, לא גרנדיוזי במיוחד [תלוי ביצרן], הוא הפתעה טובה, מתוקה, ומשמחת לבב אנוש. ואם לא, אז לפחות היא שוקעת בירכינו. אני, שנגמלתי משוקולד מזה חודשיים וקצת, עקב נסיונות שבים ונשנים לפתוח באורח-חיים אנורקסי, היאה ונאה לכל וויט-טראש אמריקני באשר היא, הצלחתי בחודש האחרון גם לשמור על תפריט מאוזן של קלורייה וחצי ליום. אולי לא קלוריה וחצי, אבל תפריט המשביע באותה מידה, אם לא פחות. נשמע לא בריא? הפנו אותי לייעוץ פסיכולוגי, לא יעזור - מבטיח. אבל קיבתי התרגלה, וכן גופי משיל מידות מכנסיים ללא הירף, ולא שבעבר הייתי גוצון בעל חוסר-שינוע מובהק, אבל שיק 'ניצול השואה' תופס חזק היום. ואיך החיים בלי שוקולד? טרם תרמשנו, אבהיר שזה כנראה כוחו של הרגל. הם לא טובים יותר, אך לא רעים יותר. חיים מיום ליום, ומשתדלים שלדמיין את טעמו המתוק והממכר, לצד הקפה נטול-הקלוריות, ומתמוגגים מאושר. אם-כן, המצאת המאה. נשמע כה ענוג. ת-ענוג. אצטער לקצר במילים ותוים, אך אחרי הכל, זוהי רק הקדמה לפינה השואפת לשבועיות, ואינה מאולצת כלל ע"י אחת מן המנהלות החביבות ביותר בתפוז.
וראה, כבר נפתחה לך קטגוריה, שנושאת את 
