געגועים לעבר
הי אני בת 27 הסיפור שלי אומנם בנאלי, אבל בשבילי לא.... עד לפני כשנה וחצי, היה לי בן זוג במשך כשלוש וחצי שנים, היינו לפני חתונה. כשלושה חודשים לפני החתונה, בטלתי הכל ונפרדתי ממנו, למה? לא יודעת, בהתחלה חשבתי שזה סתם אמפולסיבי, אח"כ חשבתי שאולי זה נובע מהפחד שלי מחתונה, ואז הנחתי שעשיתי את זה כדי לזעזע אותו ולגרום לו לעשות איזשהו צעד (אלוהים יודע איזה...) שיוכיח לי עד כמה הוא אוהב אותי. לבסוף שיכנעתי את עצמי שהוא לא התאים לי, ויותר טוב שניפרדנו. ביום שזה קרה, הוא עוד ניסה לשכנע אותי לחזור מזה, וגם יומיים אח"כ הוא התקשר בתקווה שהשטות עברה לי, וגם אז הייתי קשה בדעתי. לאחר שבועיים, התגעגעתי והתקשרתי אליו, הוא הבהיר לי שהוא לא מעוניין יותר. לקחתי את זה מאוד קשה, והנחתי שהוא סתם פגוע, שהוא יעבור את זה ויבין שאני אהבת חייו. זה לא קרה. אחרי כמה חודשים הוא התחיל להיות בקשר עם מישהי, שהיום למיטב ידיעתי הוא אפילו גר איתה, והוא סיפר לכולם עד כמה הוא מאושר, כשהוא רומז שהקשר איתי היה בעצם טעות. ושעכשיו הוא יודע מה זה אושר אמיתי.... במשך הרבה זמן שיכנעתי את עצמי באותו הדבר, יצאתי עם גברים אחרים והיו לי שני קשרים שנימשכו כמה חודשים. בקיצור, היום אני מוצאת את עצמי עדיין מתגעגעת אליו, מקווה מידי פעם שהוא יבין שאני אהבת חייו האמיתית יעזוב אותה ויחזור אלי, נכון זה מטומטם זה ילדותי ומפגר, והסיכוי שזה יקרה שואף לכלום, אבל מה לעשות אני לא יכולה למנוע את זה מעצמי. אני חייה בתחושה שהפסדתי משהו אמיתי, ושאני לא אמצא עוד דבר כזה. קשה לי, אני מתגעגעת, בא לי להעיף לעצמי סטירה ולהעיר את עצמי על החיים, אבל זה לא קורה, בכמה הגיון שאני לא משתמשת, אני לא מצליחה לשלוט ברגשות שלי. יש לציין שאין בנינו קשר היום, בפעם האחרונה שדיברנו לפני כמעט שנה הוא היה מאוד לא נחמד אלי, מה שלא אופייני לו, אח"כ הבנתי שכניראה יש בו עדיין כעס אלי שהוא לא פתר, למרות החיים היפים המרגשים והמאושרים שלו. אנא אל תשפטו אותי על התנהגותי, אני עושה את זה מספיק לעצמי. אבל אני אשמח לכמה מילות תובנה.....
הי אני בת 27 הסיפור שלי אומנם בנאלי, אבל בשבילי לא.... עד לפני כשנה וחצי, היה לי בן זוג במשך כשלוש וחצי שנים, היינו לפני חתונה. כשלושה חודשים לפני החתונה, בטלתי הכל ונפרדתי ממנו, למה? לא יודעת, בהתחלה חשבתי שזה סתם אמפולסיבי, אח"כ חשבתי שאולי זה נובע מהפחד שלי מחתונה, ואז הנחתי שעשיתי את זה כדי לזעזע אותו ולגרום לו לעשות איזשהו צעד (אלוהים יודע איזה...) שיוכיח לי עד כמה הוא אוהב אותי. לבסוף שיכנעתי את עצמי שהוא לא התאים לי, ויותר טוב שניפרדנו. ביום שזה קרה, הוא עוד ניסה לשכנע אותי לחזור מזה, וגם יומיים אח"כ הוא התקשר בתקווה שהשטות עברה לי, וגם אז הייתי קשה בדעתי. לאחר שבועיים, התגעגעתי והתקשרתי אליו, הוא הבהיר לי שהוא לא מעוניין יותר. לקחתי את זה מאוד קשה, והנחתי שהוא סתם פגוע, שהוא יעבור את זה ויבין שאני אהבת חייו. זה לא קרה. אחרי כמה חודשים הוא התחיל להיות בקשר עם מישהי, שהיום למיטב ידיעתי הוא אפילו גר איתה, והוא סיפר לכולם עד כמה הוא מאושר, כשהוא רומז שהקשר איתי היה בעצם טעות. ושעכשיו הוא יודע מה זה אושר אמיתי.... במשך הרבה זמן שיכנעתי את עצמי באותו הדבר, יצאתי עם גברים אחרים והיו לי שני קשרים שנימשכו כמה חודשים. בקיצור, היום אני מוצאת את עצמי עדיין מתגעגעת אליו, מקווה מידי פעם שהוא יבין שאני אהבת חייו האמיתית יעזוב אותה ויחזור אלי, נכון זה מטומטם זה ילדותי ומפגר, והסיכוי שזה יקרה שואף לכלום, אבל מה לעשות אני לא יכולה למנוע את זה מעצמי. אני חייה בתחושה שהפסדתי משהו אמיתי, ושאני לא אמצא עוד דבר כזה. קשה לי, אני מתגעגעת, בא לי להעיף לעצמי סטירה ולהעיר את עצמי על החיים, אבל זה לא קורה, בכמה הגיון שאני לא משתמשת, אני לא מצליחה לשלוט ברגשות שלי. יש לציין שאין בנינו קשר היום, בפעם האחרונה שדיברנו לפני כמעט שנה הוא היה מאוד לא נחמד אלי, מה שלא אופייני לו, אח"כ הבנתי שכניראה יש בו עדיין כעס אלי שהוא לא פתר, למרות החיים היפים המרגשים והמאושרים שלו. אנא אל תשפטו אותי על התנהגותי, אני עושה את זה מספיק לעצמי. אבל אני אשמח לכמה מילות תובנה.....
