אמנם געגועים
למרות שלאדם הזה היו צדדים שלא מעוררים נוסטלגיה. הוא היה אדם אגרסיבי שירד בשיריו בבוטות חסרת על תקדים על מי שלא מצא חן בעיניו, ומעל לכל על הפלמים שנואי נפשו, אדם צבוע שלגלג בשיריו על אורח החיים הבורגני אבל יישם את הבורגנות הזאת באופן מוקצן בביתו בו הוא "גידל" אישה קטנה ושני ילדים צייתניים ושבו העיקר היה לא להפריע לאבא, הוא התהולל עם נשים רבות אבל אישתו חייבת היתה תמיד לשכון בבית ולחכות לו בבואו, ובינתיים יכלה לשמוע ברדיו שירי אהבה שהוא כתב לאחרות. על כל אלה סלח לו הקהל, סלחו לו גם על כך שכשחלה בסרטן הפליג לבלות את שנותיו האחרונות באיי מרקיז ולכתוב שירים נוגעים ללב, והותיר את אישתו וילדיו עגונים, סלחו לו על כל אלה כי הוא היה ענק בימתי, אולי יותר מכל זמר אחר שאני מכיר, זמר שהיה חי את שיריו בכל עומק ההבעה האפשרית כשחקן שיקספירי, מתרגש מהם עד כדי מחנק, עד כדי דמעות, עד כדי זעם ועד כדי יגון. בסופה של הופעה הוא היה יורד מהבמה מותש ומיוזע. הוא חי את השיר על הבמה בעוצמות המטורפות ביותר, וכך הוא גם כתב את שיריו, כשהוא בוחר במלים המוקצנות ביותר כדי לבטא את תחושותיו. השיר הפופולרי ביותר שלו הוא כנראה Ne me quitte pas שבו הכל מגיע למיצוי, שיר אהבתו לרקדנית (מהשירים שאשתו שמעה ברדיו) בה הוא מבטא בעוצמה שאין דומה לה הן את אהבתו הנאיבית והן את השפלתו לנוכח היעדר אהבתה אליו: אני אציע לך פניני גשם שהגיעו מארצות בהן לא יורד גשם לעולם אחפור בקרקע עד אחרי מותי למען אכסה את גופך בזהב ואור אצור ממלכה בה האהבה תהיה מלך בה האהבה תהיה חוק ואת תהיי בה המלכה.... ...הניחי לי להיות הצל של צילך הצל של ידך הצל של כלבך
