געגועים לבית
באחרונה נזכרנו שלפני חצי יובל הגיע הנשיא סאדאת לירושלים. יש שנזכרו בערגה. יש שהזילו דמעה כשזכרו ארץ רחבה וארוכה, עם נשמת הרים ושחק, חופים ומרחבי חולות. פעם היתה לנו ארץ גדולה פי ארבע, נספר לילדינו. פעם היינו נוסעים לסיני בלי דרכון, בלי השפלות מצריות בגבול, בלי פחד. פעם היו מרחבים. היינו יכולים להסתכל סביב סביב בלי לראות עמוד חשמל אחד, רק הרים וחופים בתוליים, ושלוה. פעם היו לנו מחצבים ואורניום, ויישובים פורחים ועיירות. עד שלפני עשרים וחמש שנה האדמה היפה שלנו התחילה לרעוד, והמציאות להפוך לגעגוע שדוקר בנו עד היום. לו היה זה שלום אמת ויציב, לא היו פרסומים רוויי שנאה בעיתונות המצרית, ולא היתה מופקת שם תוכנית טלוויזיה המספרת עלילות אנטישמיות. הגבול ברפיח היה שקט; מנהרות המעבירות כלי רצח היה נאטמות, חיילים מצרים היו מונעים חדירת נשק, סמים ונשים בשכר. לו היה זה שלום אמיתי לא היה צה"ל לוקח בחשבון אלפי טנקים מצריים וקניהם מופנים אלינו במלחמה הבאה. שכנתינו רודפת השלום מדרום מתחמשת במהירות ובאיכות מדאיגה; לצבאה חיל אויר משובח בסיוע ארצות הברית וחיל שריון המצויד בטנקי אברהמס, הטובים בעולם. איך קרה מחדל בסדר גודל כזה? איפה היו כל אלה שהתנגדו לפינוי, לעקירה, לפריטת נכסי מולדת? התשובה פשוטה: לתושבי סיני ולנאמני ארץ ישראל השלמה היה ייצוג מזערי בכנסת. העם העדיף להצביע למפלגה גדולה. אני שומע קולות דומים גם היום. אולי מאס הבוחר במפלגות קטנות. איני יודע. אך האג´נדה הפוליטית דומה מאוד היום לזו שהיתה בסוף שנות השבעים: שטחים תמורת "שלום". מולדת תמורת מלים. מי יודע, אולי אילו היה כוח אלקטורלי גדול שהיה מושך את הליכוד ימינה – לא היה נחתם ההסכם האומלל הזה, שעקר יהודים מעל אדמתם, ופרט אדמת מולדת להבטחות בלי כיסוי.
באחרונה נזכרנו שלפני חצי יובל הגיע הנשיא סאדאת לירושלים. יש שנזכרו בערגה. יש שהזילו דמעה כשזכרו ארץ רחבה וארוכה, עם נשמת הרים ושחק, חופים ומרחבי חולות. פעם היתה לנו ארץ גדולה פי ארבע, נספר לילדינו. פעם היינו נוסעים לסיני בלי דרכון, בלי השפלות מצריות בגבול, בלי פחד. פעם היו מרחבים. היינו יכולים להסתכל סביב סביב בלי לראות עמוד חשמל אחד, רק הרים וחופים בתוליים, ושלוה. פעם היו לנו מחצבים ואורניום, ויישובים פורחים ועיירות. עד שלפני עשרים וחמש שנה האדמה היפה שלנו התחילה לרעוד, והמציאות להפוך לגעגוע שדוקר בנו עד היום. לו היה זה שלום אמת ויציב, לא היו פרסומים רוויי שנאה בעיתונות המצרית, ולא היתה מופקת שם תוכנית טלוויזיה המספרת עלילות אנטישמיות. הגבול ברפיח היה שקט; מנהרות המעבירות כלי רצח היה נאטמות, חיילים מצרים היו מונעים חדירת נשק, סמים ונשים בשכר. לו היה זה שלום אמיתי לא היה צה"ל לוקח בחשבון אלפי טנקים מצריים וקניהם מופנים אלינו במלחמה הבאה. שכנתינו רודפת השלום מדרום מתחמשת במהירות ובאיכות מדאיגה; לצבאה חיל אויר משובח בסיוע ארצות הברית וחיל שריון המצויד בטנקי אברהמס, הטובים בעולם. איך קרה מחדל בסדר גודל כזה? איפה היו כל אלה שהתנגדו לפינוי, לעקירה, לפריטת נכסי מולדת? התשובה פשוטה: לתושבי סיני ולנאמני ארץ ישראל השלמה היה ייצוג מזערי בכנסת. העם העדיף להצביע למפלגה גדולה. אני שומע קולות דומים גם היום. אולי מאס הבוחר במפלגות קטנות. איני יודע. אך האג´נדה הפוליטית דומה מאוד היום לזו שהיתה בסוף שנות השבעים: שטחים תמורת "שלום". מולדת תמורת מלים. מי יודע, אולי אילו היה כוח אלקטורלי גדול שהיה מושך את הליכוד ימינה – לא היה נחתם ההסכם האומלל הזה, שעקר יהודים מעל אדמתם, ופרט אדמת מולדת להבטחות בלי כיסוי.