געגועים..... הביתה???

[m i t a l y]

געגועים..... הביתה???

אתמול בצהריים, טלפון מאמי. גבר בן 67 מקיבוצי מת בשבת ב-05:00 בבוקר מדום לב. הוא היה אדם בריא שרק חזר מטיול בן 3 חודשים עם אשתו בחו"ל. מעולם לא היה לי קשר איתו, עם אשתו, או עם ילדיו. ובכל זאת, התמלאתי דמעות ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא הבנתי בעצם למה? אם הייתי בקיבוץ היום, האם הייתי מקבלת את הדברים ככה? בעלי אומר שאני פשוט מתגעגעת. האמנם?

 

[גלבועא]

נשמע הגיוני מאוד

 

[maybesure]

לפעמים געגועים

ולפעמים כששומעים על מכרים שנפטרים, במיוחד כזה לפתע, יש תחושת נטישה או השארות לבד. אפילו אם אינם קרובים במיוחד. גם הכרה בגיל שלנו עצמנו, הכרה בסיכונים. זכור לי מקום עבודה אחד בו עבדו איתי עוד 4 נשים, 2 מהן חלו בסרטן ונפטרו בהפרש של שנה בערך זו מזו. התחושה הייתה שהטבעת מתהדקת. שאין הבטחה שמחר לא יקרה לי. לפני מספר שבועות ליוויני בדרכה האחרונה אשה קשישה שבעברה עזרה מאוד להורי כשעזבו את הקיבוץ כמעט ללא כסף, היא ובעלה ז"ל הלוו להורי סכום גדול פי 5 ממה שהקיבוץ הקציב להם עם העזיבה, בלי שהכירו את הורי כמעט. אותה אשה הייתה רק הסייעת בגן של אחי. הורי נשבעו שידאגו לזוג הזה לעת זקנה. הבעל נפטר לפני למעלה מ 20 שנים מהתקף לב והאשה נשארה לגור בביתה כמעט עד יומה האחרון, היא נפטרה בגיל 95, בשיבה טובה. אף שסופה היה צפוי לנו, ביום הלוויה הרגשתי כאילו חלק מעברי נקבר שם באדמה הטריה. משהו מההסטוריה של חיי, מההכרות עם אנשים מהסוג שאין למצוא היום. בתקופות שהורי יצאו לחו"ל או לא יכלו לסייע אני נהניתי לעשות זאת עבורה. היה לנו קשר מיוחד איתה, ובעיני היא תשאר לנצח דמות מודל ליישום טוב לב. אף שילדיה מספרים אחרת.

 

[m i t a l y]

../images/Emo51.gif ../images/Emo24.gif

 

[pf26]

געגועים לעבר

גם אם הוא היה טוב וגם אם היה קשה, יש בנו נטיה למחוק את הקשיים ולראות את הצדדים היפים שלו. לי למשל היתה ילדות מאד לא פשוטה ובכל זאת במבט לאחור אני נוטה לראות את הצדדים היותר טובים שלה כנראה כדי להתחזק נפשית. זה דבר אחד. דבר שני - שהוא הרבה יותר קשה - האם יכול להיות שאותו גבר קרוב בגילו לאביך? אולי זה מה שגרם לך לבכות?

 

[m i t a l y]

אכן, הוא קרוב בגילו לאבי ../images/Emo24.gif