גמגום
שני היקרה, את מתארת תכונות קלאסיות של גמגום. כן, גמגום לרב מתחיל בשנות הילדות. כן, גמגום הוא תנודתי. יש תקופות שהוא מאוד קל וכמעט לא מורגש ויש תקופות שהוא מחמיר כן, גמגום מלווה בתופעות של פחד והמנעות ממצבים בהם צריך לדבר. למרות כל השנים שאת חיה עם גמגום את עדיין "מפחדת לעשות כל דבר ונמנעת". כל אלה הם שם, והם אצל מגמגמים רבים. הצעתי, 1. קודם כל "לטפל" בנושא ההרצאה. את מתארת מצב קשה של ממש חוסר תפקוד. אם את מכירה ומנוסה בכלים להרפייה והפגת מתחים השתמשי בכלים אלה ותוסיפי הדמיות חיוביות (ממש דמייני את עצמך עומדת מול הקהל ומרצה, את יכולה לדמיין עצמך נתקעת, ומהר מאוד משתחררת וממשיכה הלאה). תוך כדי דמיון והרפייה, הניחי את קצות כל אצבעות הידיים על המצח. אם ההרצאה ממש קרובה (מתי היא?), אם את לא מכירה כלי הרפייה ושחרור, הייתי פונה למרצה, מסבירה את המצב ומבקשת להמיר את ההרצאה בעבודה או כל מטלה אחרת. אחת הדרכים המועילות ביותר להורדת מתח במצב של עמידה מול קהל היא פשוט לפתוח את ההרצאה כך: "שלום לכולם, שמי שני. אני מאוד נרגשת לעמוד ולדבר כאן היום, גם כי זו היא לי הפעם הראשונה שאני מדברת מול קהל, וגם כי אני מגמגמת. נושא ההרצאה שלי הוא.......". 2. אני ממש רוצה לעודד אותך לגשת לטיפול במיוחד לאור המשפט שכתבת "אבל אני עדיין נלחמת מבפנים ובשקט". מטרת הטיפול היא לא להכחיד את הגמגום. מטרת הטיפול היא לקבל את הגמגום ולהבין שהוא חלק ממך, חלק מחייך. במקביל, ללמוד טכניקות להפחתת מתחים, לחצים. טכניקות לריכוך הגמגום, ואימון על מצבי תקשורת שבהם את נדרשת לדבר. אין שום סיבה שבעולם שבחורה צעירה, אינטלגנטית, בריאה תחייה חיים מלאי פחד, המנעות, חוסר שינה, חוסר יכולת לאכול ובעצם, חוסר יכולת להנות מהחיים! בהצלחה.