גמגום

[מימי 1]

גמגום../images/Emo53.gif

שלום לכם, אני אמא לילד מקסים בן 12. מאז שהתחיל לדבר (מאוחר יחסית) הוא לא דיבר ברור. במשך תקופה ארוכה הוא טופל אצל קלינאית תקשורת. היה אמנם שיפור אך לא מספיק. במשך הזמן הוא פיתח שנאה אליה והחלטנו לתת לו מנוחה לזמן מה.לפני שנתיים התחיל לגמגם ממש. הלכנו לקלינאי אחר. הילד אהב אותו מאד ונקשר אליו. הילד סיפר לו שבבית הספר הוא מגמגם חלש כי הוא פוחד מלגלוג החברים, אך בבית הוא מרשה לעצמו לא להתאמץ מכיוון שלא ילגלגו עליו. הקלינאי אמר לי לא לוותר לו ולהכריח אותו לדבר נכון- אחרת לא אשמע אותו. וכאן שאלתי אליכם: האם לדעתכם אני צריכה לכעוס עליו כשהוא מגמגם בבית? איך אני , בתור אמא , צריכה לעזור לו? אני לפעמים מרחמת עליו שהוא צריך להוציא בבית הספר כ"כ הרבה אנרגיה ע"מ להיות כמו כולם... אנא עזרתכם.

 

[ראש ל ש ו ע ל י ם]

לא פשוט,

לכעוס בד"כ מביא לאנטגוניזם, ויכול להביא להחרפת המצב. את יודעת מה, אולי טוב לכעוס, אבל לא לאורך זמן ובטח לא להראות שאת מאוכזבת מכך, ואפילו לא ברמיזה ולא בהבעת פנים. הערה עם ההבעה הנכונה יכולה להביא אותו לרצון לנסות לבד. זה לא פשוט, אבל זה יפתור לו ולכם הרבה בעיות. אני מאמין שאם אתם תקבלו אותו, גם הוא יקבל את עצמו יותר טוב, וגם יצליח יותר. אני גם מאמין שיש עם זאת לשכנעו לפעילויות, גם חברתיות, שדורשות דיבור. שיראה שהוא יכול, ושלא ירתע לפעמים גם במחיר לגלוג. בהחלט לא פשוט, לכאורה כל פעולה שהורה יעשה תהיה לו השלכה לטווח ארוך. אם הורה ילחץ יותר מדי, ויראה שהוא מתוסכל מהגמגום של הילד, הילד יפתח סלידה מדיבור עם ההורה ויפתח תסכול משלו למצבו ודבר זה יכול להפריע לו רגשית כל החיים. אם הורה יקבל את הגמגום לגמרי, יתקבל מצב בו ההורה מוותר לילד על פעילויות חברתיות, על דיבור עם חברים, על ניסיון לבלוט בלימודים, ויכול לפגוע לסיכויי הילד להצליח בחיים ולמנוע ממנו לנסות בכלל להגיע רחוק בכל דבר:לימודים, עבודה וגם אהבה. יוצא מכך שכמו כל דבר בחיים, דרך הביניים היא הטובה. אסור ללחוץ ויש להראות לו שזה בסדר לגמגם, אך עם זאת ללמד אותו שיש למצות את החיים, ולשאוף גבוה למרות כך.

 

[vicz]

זועמת ../images/Emo46.gif

אני כל כך כועסת על קלינאי תקשורת הזה!!!! מה זה לדבר נכון ???? לדבר שוטף זה לדבר נכון? לגמגם זה טעות? שקוראת לנו כי אנחנו לא שמים לב???? לא מתאמצים מספיק? לא רוצים לדבר שוטף? צריך שמישהו יעיר לנו, כמו "תנקה את החדר", כדי שניקח את עצמינו לידיים ונפסיק לגמגם????? הבית זה המקום הבטוח היחיד שבו מקבלים אותו כמו שהוא, בלי לצחוק, בו הוא יכול להיות הוא עצמו גם אם זה שונה מאחרים הנה מחשבה מבריקה: בואו ניקח לו את המקום הבטוח הזה ונלחיץ אותו מסביב לשעון שהבן אדם הכי חשוב לילד, אמא שלו, תסרב לדבר איתו עד שהוא לא ישלוט בגמגום.... הבעיה היא שלא ניתן לשלוט בגמגום ב-100%, במיוחד כשחייבים. תקראי חלק מההודעות פה ותגלי שאנשים מגמגמים הכי הרבה במקרים ש"אסור" להם לגמגם... מה שהקלינאי האיום מציע לך זה לפגוע בילד שלך בתחום שהוא הכי רגיש בו ולהפעיל עליו לחץ פסיכולוגי כדי שישלוט במשהו שהוא לא יכול לשלוט בו..... זה לא נראה לך נורא ואיום??? זה לא נראה לך יותר הגיוני להושיב אותו ולחבק אותו ולהגיד לו "בוא ננסה לעזור לך לגמגם פחות, אבל מה שלא יהיה אני תמיד כאן כדי להקשיב לכל מה שיש לך להגיד....." מימי היקרה, אני מצטערת אם התנפלתי עליך הזעם מופנה בעיקר לקלינאי תקשורת המבהיל אני מגמגמת מגיל 4 בתור ילד קשה ללמוד לשלוט בגמגום כי זה דורש תרגול רב והתמדה שלרוב הילדים פשוט אין אבל כמה שמקצינים את זה, כמה שגורמים לילד להרגיש שכשהוא מגמגם הוא עושה משהו רע, משהו לא בסדר - זה מחמיר וכמה שמלחיצים - זה מחמיר ומפחיד אני בת 21, בן אדם מבוגר למדי ועד עכשיו, כשאני יודעת שאני חייבת לא לגמגם בפרק זמן מסוים - משהו בתוכי מתכווץ ורוצה לרוץ ולברוח ולהתחבא - וזה פשוט מפחיד תציעי לבן שלך להיכנס לאתר הזה או תכנסו ביחד הצטרפו אלינו אהבה, קבלה ותמיכה עוזרות הרבה יותר מהפחדה ומניפולציות שיהיה לך לילה טוב ויקי

 

[Impious]

אני איתך

ההיפך הוא הנכון, את לא צריכה להראות לו שמשהו לא בסדר איתו, את לא צריכה לכעוס עליו. את צריכה לגלות כלפיו הרבה הרבה הרבה סובלנות, שלא ירגיש שמשהו לא בסדר, שלא יקלוט ממך מבטים מוזרים, מאחד מהאנשים שעליהם דווקא הוא סומך ומרגיש איתם חופשי לגמגם. רק אם תתני לו לגמגם בחופשיות בלי לפחד, רק ככה הוא יוכל להתמודד עם הגמגום יותר טוב. מסתובב ברשת איזה מאמר, זה אפילו יותר ממאמר, זה ממש ספר, בקובץ של אקרובט רידר שמדריך הורים איך להתמודד עם ילד מגמגם. כשהגמגום התחיל להופיע אצלי אמא אמרה לי במבט זועף "תפסיק לגמגם!" לא ממש עוזר, תסמכי עליי. אני אחפש קצת את המאמר, מקווה למצוא

 

[Impious]

מצויין, מצאתי ../images/Emo13.gif

קרדיט לאמב"י כמובן http://www.ambi.org.il/articles/Parents%20manual%20-%20Hebrew%20version.pdf

 

[shoshyyy]

שלום מימי

אני רוצה לספר לך קצת מהחוויות האישיות שלי. כשהייתי מתבגרת , התנהגתי כמו בנך - הרצון לברוח מהחברה , להסתיר את העצמך ואת היכולות שלך, להימנע - ובעיקר להסתיר את הגמגום - זה היה דפוס התנהגות שלי. הנחמה היחדיה שלי הייתה שאמא שלי קיבלה אותי כמו שאני !!! כשלא רציתי לקרוא לפני כולם, לדבר, לצאת היא הייתה אומרת לי "לא נורא - את לא חייבת " ונותנת לגיטימציה לרגשותיי ולפעמים הייתה מעודדת אותי ואומרת "אולי תצאי - יהיה לך כייף..." . מה שאני רוצה להגיד לך שאין הכול ו כלום - הכול צריך להיות מאוזן. אפשר גם לעדד אותו בכמה מקרים , וגם לתת לו לגיטימציה להתנהגותו ולהגיד "לא נורא". בקשר לכעס .... כל מה ש כעס יעשה זה להרחיק אותו ממך, הוא יבין שהוא לא יוכל לפנות אלייך לקבלה ותמיכה רגשית, הוא יבין שאי אפשר לחלוק איתך דברין , בקיצור הוא ימצא את עצמו - בודד במערכה וזה הכיעצוב לדעתי!!!! אם תקבלי אותו כמו שהוא - ילד עם קשיי דיבור- על כל צדדיו, הוא יקבל את עצמו יותר בקלות. ההתמודדות שלך כאמא היא התמודדות לא קלה וקודם כל את צריכה לעבוד על עמדותייך כלפי גמגום, עד כה את מכירה את התופעה? עד כמה את מקבלת אותה ? ממה את בעצם מפחדת ? מה זה גמגום בעינייך ? העצה שלי היא להכיר את התופעה ואת הנאשים המגמגמים כדי בעיקר לראות שזה לא נורא כמו שאת מציירת לך את זה בראש. אני מזמינה אותך לבוא למפגשים של אמב"י - להתרשם - ללמוד -לחוות ואולי אפילו להירגע. בהצלחה. שושי

 

[מימי 1]

תודה על התגובות!

אתם נפלאים! באמת היססתי לגבי הוראות הקלינאי. אך אחדד את שאלתי : כשהילד מתאמץ - הוא מצליח לדבר יותר לאט ויותר ברור. האם לא כדאי באמת להראות לו שכדאי להתאמץ? באמת קשה לי להלחיץ אותו בבית. אני רואה שכשחמי מגיע מחו"ל הילד מאבד מעט משמחת החיים שלו. הוא כנראה מרגיש לחוץ לידו. ועוד נקודה למחשבה: הוא תאום לילד שמדבר מבריק. ואני בטוחה שהוא מרגיש מעט נחות לידו , אע"פ שאין מצב שהוא מרגיש את זה מאיתנו. ושוב , תודה על החיזוק .

 

[p o l e g]

קלינאים ומה שביניהם

היי מימי שמי דימה, בן 26 ומגמגם בלי סוף עברתי הרבה קלינאי תקשורת שונים ומשונים, ואני יכול להגיד לך בביטחון מלא - ההוראות שלהם לא תמיד נכונות. בהיותי ילד, היתי יוצא מפגישה נוספת עם קלינאי, הרגשתי יותר לחוץ וכמובן שגמגמתי יותר. אני לא פוסל לחלוטין את קלינאי התקשורת, אבל צריך לקחת אותם בפרופורציות הנכונות ולא לתת להם להכתיב לילדך איך צריך לחשוב. אחרי הכל - הם לא מגמגמים והידע שלהם מתבסס על השארות בלבד. גדלתי במשפחה גדולה, שאין בה אנשים מגמגמים. גם בבית הספר לא נתקלתי בתופעה ורק כשהתחלתי לימודים גבוהים "התמזל מזלי" והכרתי עוד אנשים מגמגמים. זה לא קל, אבל צריך לתת לזמן לעשות את שלו. אנשים מגמגמים שמקבלים תמיכה, חום ואהבה מהבית, גודלים להיות אנשים מבריקים, לומדים לחיות עם הגמגום ואפילו להשתמש בגמגום ככלי להשגת מטרות (מניסיון אישי). אני גדלתי, קיבלתי מקצוע (אני מעצב גרפי, עובד במשרד פרסום גדול), עומד על בסיס יומיומי מול לקוחות גדולים ומגמגם. הכל אפשרי

 

[שמחה99]

הגמגום ככלי להשגת מטרות?

מוכן לספר איך? מסקרן מאוד... המשך יום מצוין

 

[p o l e g]

כמובן

אתן מספר דוגמאות, אולי ילדותיות, אבל עובדות: מעברי הלא רחוק - בגרות באנגלית. יש את החלק שבו אתה נבחן בע"פ. הוצאתי אישור מיוחד להערכת זמן הבחינה, לא כי היה לי יותר מידי קשה אלה סתם שיהיה יותר זמן לחשוב על התשובות. מעברי היותר קרוב - ישיבות קריאייטיב. ישיבות מייגעות, בדרך כלל בשעות המוקדמות של הבוקר, כשממש אין לך כוח לדבר על תוכן שיווקי או יצירת קונספט חדש. אני אמנם מגיע (נוכחות חבה) אבל לא מצפים ממני לדבר. "בעיית" הגמגום הקשה ידוע לכל עובדי המשרד ולא מציקים לי בשאלות סתמיות, אלה רק בדברים ענייניים וחשובים - גם סוג של יתרון. יש לי עוד המון דגמאות מחיי היומיום, אבל נראה לי שהנקודה ברורה. הגמגום אינו נכות ואין צורך לתת לו להרוס לנו את החיים, אלה לנסות לנצל אותו כמה שאפשר.

 

[shuky63]

מימי,מה שחשוב זה לא מה מידת השטף

האוביקטיבי שלו כפי שקלינאי תקשורת מודד אלא מידת השטף הסוביקטיבי כפי שהוא מודד אותה,וכן איך הוא מתיחס לגמגום ועד כמה זה מונע ממנו מלדבר. אם הוא באמת מגמגם פחות בבית הספר למי איכפת שיגמגם בבית כמה שהוא רוצה.

 

[שמחה99]

טוב שהוא לא אבא לילד מגמגם...

וטוב שאנשים שהולכים אליו מפעילים שיקול דעת בקשר להוראותיו.