"גמגום בכיף"
- פותח הנושא lor2
- פורסם בתאריך
בלוטות הזיעה
מתחלקות לשני סוגים: הבלוטות האקריניות, שנמצאות על רוב שטח הגוף ומפרישות נוזל המכיל 99% מים שאין לו ריח, והבלוטות האפוקריניות, שנמצאות בקפלי גוף (בתי שחי, מפשעות), ומפרישות חומר מרוכז יותר, שמכיל גם חלבון, המתפרק על ידי חיידקים הנמצאים על פני שטח העור. גם לנוזל הזה שלעצמו אין ריח, אבל ריח הזיעה נובע מהחומרים הנוצרים לאחר הפירוק... זוהי תורת הזיעה...
תריח את החולצה אחרי אימון, תראה שאולי כולה ספוגה אבל לא כולה מסריחה...
לגבי ספריי, הוא פשוט מתנדף יותר מהר... לי ספריי לא מספיק לאף פעילות פיזית, אבל סטיק מצוין. תנסה, מה יש לך להפסיד...
מתחלקות לשני סוגים: הבלוטות האקריניות, שנמצאות על רוב שטח הגוף ומפרישות נוזל המכיל 99% מים שאין לו ריח, והבלוטות האפוקריניות, שנמצאות בקפלי גוף (בתי שחי, מפשעות), ומפרישות חומר מרוכז יותר, שמכיל גם חלבון, המתפרק על ידי חיידקים הנמצאים על פני שטח העור. גם לנוזל הזה שלעצמו אין ריח, אבל ריח הזיעה נובע מהחומרים הנוצרים לאחר הפירוק... זוהי תורת הזיעה...
קשה לי להבין איך גמגום יכול להתחיל
כקשה.אני חושב שאני עברתי את אותו תהליך שעובר ילד בן שנתיים שלוש שמתחיל לגמגם רק שאני הייתי בוגר וזוכר במדויק את התהליך.גם אצל ילדים קטנים זה מתחיל כחוסר שטף קל.אצל חלק זה עובר לגמרי.אצל חלק זה מתפתח לגמגום בינוני קשה שהם מתמודדים איתו כל חייהם.אבל יש חלק שאצלם זה נותר במצב הבסיסי שלו.חוסר שטף קל שהם לא עושים ממנו עיניין וחיים איתו בכף בלי שישפיע על חייהם.הם יכולים לשפר את השטף הזה אם ימצאו את הטיפול המתאים אבל הם לא חשים צורך ובצדק כי הגמגום לא גורם משפיע בחייהם.אני מבין שפותחת השירשור שיכת לסוג הזה.זה גם המצב שרובנו המגמגמים בינוני ומעלה רוצים להגיע אליו.
כקשה.אני חושב שאני עברתי את אותו תהליך שעובר ילד בן שנתיים שלוש שמתחיל לגמגם רק שאני הייתי בוגר וזוכר במדויק את התהליך.גם אצל ילדים קטנים זה מתחיל כחוסר שטף קל.אצל חלק זה עובר לגמרי.אצל חלק זה מתפתח לגמגום בינוני קשה שהם מתמודדים איתו כל חייהם.אבל יש חלק שאצלם זה נותר במצב הבסיסי שלו.חוסר שטף קל שהם לא עושים ממנו עיניין וחיים איתו בכף בלי שישפיע על חייהם.הם יכולים לשפר את השטף הזה אם ימצאו את הטיפול המתאים אבל הם לא חשים צורך ובצדק כי הגמגום לא גורם משפיע בחייהם.אני מבין שפותחת השירשור שיכת לסוג הזה.זה גם המצב שרובנו המגמגמים בינוני ומעלה רוצים להגיע אליו.
לי נראה
שגמגום מלידה חייב להתחיל כקל, ויש גם סיכוי טוב שיישאר כך, בגלל שיש פחות השפעה פסיכולוגית ויותר תהליך של השלמה וקבלה. אתה לא זוכר את עצמך אחרת, בשבילך אתה פשוט אתה. מצד שני, בגילאים מאוחרים יותר, יש מצב שגמגום יתחיל ישר כקשה, בעקבות איזושהי טראומה. אבל, כמובן, אני חייבת לסייג את עצמי ולהבהיר שהכל השערות.
שגמגום מלידה חייב להתחיל כקל, ויש גם סיכוי טוב שיישאר כך, בגלל שיש פחות השפעה פסיכולוגית ויותר תהליך של השלמה וקבלה. אתה לא זוכר את עצמך אחרת, בשבילך אתה פשוט אתה. מצד שני, בגילאים מאוחרים יותר, יש מצב שגמגום יתחיל ישר כקשה, בעקבות איזושהי טראומה. אבל, כמובן, אני חייבת לסייג את עצמי ולהבהיר שהכל השערות.
אינדיבידואלי לחלוטין, ותלוי
בגנים שקיבלת, באופי שלך וכמובן בתגובות מהסביבה. בתי החלה לגמגם מאוד דרמטי. תוך יום היא עברה לפאזה של המנעות מדיבור ותוך שבוע הפסיקה לדבר. המודעות למה שקורה לה, גם אם לא הבינה ממה זה נובע היתה מאוד ברורה. סיפרתי לא פעם שהמשימה הראשונה במעלה שלי היתה לגרום לה להפסיק להיות מודעת לצורת דיבורה, שהיא תבין בכל נימי נפשה שהכל בסדר ולא חשוב כלל איך היא מדברת. מבחינתי שתשאר עם גימגום קל שהיא לא מודעת אליו. לא אטפל בגימגום הזה אפילו. לתגובת ההורים יש חשיבות קריטית עם הופעת הגימגום.
בגנים שקיבלת, באופי שלך וכמובן בתגובות מהסביבה. בתי החלה לגמגם מאוד דרמטי. תוך יום היא עברה לפאזה של המנעות מדיבור ותוך שבוע הפסיקה לדבר. המודעות למה שקורה לה, גם אם לא הבינה ממה זה נובע היתה מאוד ברורה. סיפרתי לא פעם שהמשימה הראשונה במעלה שלי היתה לגרום לה להפסיק להיות מודעת לצורת דיבורה, שהיא תבין בכל נימי נפשה שהכל בסדר ולא חשוב כלל איך היא מדברת. מבחינתי שתשאר עם גימגום קל שהיא לא מודעת אליו. לא אטפל בגימגום הזה אפילו. לתגובת ההורים יש חשיבות קריטית עם הופעת הגימגום.
באיזה גיל בתך התחילה לגמגם?
כמה זמן עבר מאז? מה אתה עכשיו? בלי קשר דווקא לגמגום, לאדם יש כוח נפשי רב בהרבה משנדמה לנו. אנחנו מסוגלים להסתגל לשינויים קיצוניים שנכפים עלינו (מוות של אדם קרוב, מחלה סופנית, חס וחלילה) מהר משאנחנו חושבים שהיינו מסוגלים. כך גם ילדים, לא משנה כמה צעירים וכמה פגיעים הם. בל, אני בטוחה שלתגובת ההורים והסביבה בכלל יש חשיבות, אבל תני לה קצת קרדיט. לטעון שתגובת ההורים קריטית בהחלט מוגזם, לדעתי. בסופו של דבר, בתך תמצא את שביל הזהב, ותצליח בכל מה שרק תרצה. גם בלי עזרתך...
ולמען הסר ספק, הכל נאמר ברוח טובה וללא כל כוונה לפגוע...
כמה זמן עבר מאז? מה אתה עכשיו? בלי קשר דווקא לגמגום, לאדם יש כוח נפשי רב בהרבה משנדמה לנו. אנחנו מסוגלים להסתגל לשינויים קיצוניים שנכפים עלינו (מוות של אדם קרוב, מחלה סופנית, חס וחלילה) מהר משאנחנו חושבים שהיינו מסוגלים. כך גם ילדים, לא משנה כמה צעירים וכמה פגיעים הם. בל, אני בטוחה שלתגובת ההורים והסביבה בכלל יש חשיבות, אבל תני לה קצת קרדיט. לטעון שתגובת ההורים קריטית בהחלט מוגזם, לדעתי. בסופו של דבר, בתך תמצא את שביל הזהב, ותצליח בכל מה שרק תרצה. גם בלי עזרתך...
לא יודעת מה לענות לך...
ברור לי שאין לך מושג מעמיק בגימגום, מעבר למה שיודעים הרבה אחרים. ברור לי גם שכוונתך טובה. ועם כל זאת, אם תערכי סקר קטן רק כאן בפורום ותבדקי מי מגמגם כבד ומה היו תגובות ההורים והסביבה כלפיו כילד... אני חושבת שתופתעי עד כמה ילדים זקוקים לעזרת ההורים ולהגנתם. שינויים קיצוניים אינם רצויים בשום מקום ומשום סיבה. זה שנפש האדם חזקה ממה שנראה, לא אומר שצריך להעמיד זאת במבחן כל כך בקלות. מעניין לשמוע ממך, במה את עוסקת?
ברור לי שאין לך מושג מעמיק בגימגום, מעבר למה שיודעים הרבה אחרים. ברור לי גם שכוונתך טובה. ועם כל זאת, אם תערכי סקר קטן רק כאן בפורום ותבדקי מי מגמגם כבד ומה היו תגובות ההורים והסביבה כלפיו כילד... אני חושבת שתופתעי עד כמה ילדים זקוקים לעזרת ההורים ולהגנתם. שינויים קיצוניים אינם רצויים בשום מקום ומשום סיבה. זה שנפש האדם חזקה ממה שנראה, לא אומר שצריך להעמיד זאת במבחן כל כך בקלות. מעניין לשמוע ממך, במה את עוסקת?
יצאה לי תגובה ארוכה...
לא הבנתי כיצד אפשר להפסיק להיות מודע לאופן דיבורך. מהרגע ששמת לב, אם לבדך ואם באמצעות אחרים (ותמיד יהיו אחרים), כיצד תוכל שלא להיות מודע? אני זוכרת שעוד בילדותי הייתי מודעת לכך והבנתי שלא הכל בסדר, ואז נשאר להתמודד. והתמודדתי... אני מסכימה שילדים זקוקים לעזרת ההורים ולתמיכתם, אך גם סבורה שכדאי להבהיר שיש בעיה. הרי מה הטעם לגרום לה להרגיש שהיא "הוזה" את גמגומה? לצד זה יש להבהיר שלכולנו יש בעיות, ושאנו יכולים להתמודד עם הכל. שהפגמים הקטנים הם מה שעושים אותנו אנושיים ויפים כל כך... שהעיקר שהיא תדבר והיא עוד תראה שכולם תמיד יקשיבו לה. שמה שחשוב זה מה שהיא אומרת, ושלאף אחד לא מפריע אם היא תחזור על הברה או תתקע באמצע. אבל גם לא להגזים. תמיכה והגנה מוגזמות עלולות להתפרש אצל הילד כאילו הבעיה גדולה בעשרה מונים. יחס מיוחד עלול להלחיץ יותר מאשר לסייע. להקשיב ותמוך, כמובן, אך לא לגדלם תוך מחשבה בלתי פוסקת על גמגומם. העצות מהסוג של "אל תתרגשי ואל תהיי לחוצה" ביום שהיא צריכה להרצות בכיתה, למשל, רק מעצבנות. לא לעמוד בפני מצב שבו כל הילדים קראו בהגדה של פסח, ועליה פסחו (משחק מילים) רק כדי שלא תצטרך להתמודד – זה יותר מעליב מלגמגם. לא לבקש הקלות מהמורים בשבילה, אולי היא לא תרצה בכך? (אני מעולם לא ביקשתי הקלות כלשהן ולעולם לא אבקש. הקראתי תשובות בכיתה, נבחנתי בבחינת הבגרות באנגלית בע"פ כרגיל ועוד). ואם היא תרצה בכך, היא תחשוב לבדה על האפשרות לבקש. אלה דוגמאות על קצה המזלג להגנה מוגזמת ומיותרת. יחס "מגונן" מדי והתייחסות כאילו אין שום בעיה עלולים להפחית את כוחות ההתמודדות של הילדים. האם עדיף שאחד הילדים בגן יחקה אותו והוא לא יבין אפילו למה? (יש כאלה שיגידו שכן, אני לא מסכימה) חשוב לתת להתמודד, ולהתמודד לבד, כי רק אז מסוגלים להתמודד באמת. ולבסוף, חייבים להתמודד. לא צריך לחשוש מהתמודדויות, הן חלק מהחיים. והתמודדות, בעיני, היא הרבה יותר מלפתוח את החלון באוטו ולשאול את הנהג לידך איך מגיעים לרוטשילד. התמודדות היא להיות מסוגל לעשות את זה, כשמה שמטריד אותך הוא איך לעזאזל מגיעים לרוטשילד ולא אם תגמגם כשתשאל. וסורי, אבל בזה ההורים לא יכולים לעזור, למרות שהם היו מאוד רוצים. בזה רק אתה יכול לעזור לעצמך. ההתמודדות היא פנימית, שלך בלבד. האם הורייך הצליחו לעזור לך? ובשבילך כאמא, אל תדאגי כל כך... אם אני זוכרת נכון, את היית זו שהזכירה "אני מגמגמת, לא נכה". העולם לא קרס... הכל בסדר... השילוב של הכרה בבעיה והתמודדות אתה נותן המון כוח. בואו לא נשלה את עצמנו, אף אחד לא חושב שלגמגם זה כיף. יש! נתקעתי באמצע מילה! אני מגניבה! נו באמת... השילוב הזה אין משמעותו הנאה מהגמגום, אבל משמעותו, למשל, ש"ירידות" עליך כבר לא משפיעות על הבטחון העצמי, כי ברור לך שאתה אמנם מגמגם, אבל שווה לא פחות מאחרים, ואולי גם הרבה יותר (בלי להפריז באהבה עצמית, כמובן). וזה מתחיל בזה, וממשיך הלאה. אני גם לא ממליצה שההורים יקחו על עצמם את ההחלטה אם לטפל בגמגום. בנושא זה ספציפית, הייתי משאירה את ההחלטה לילד. יפריע לו וירצה לטפל, כמובן. לא ירצה, כטוב בעיניו. שינויים קיצוניים (חוץ מכמה) אינם רצויים, כמובן, אך מה לעשות שלא תמיד יכולים לבחור. ובלי קשר דווקא לגמגום, גם כשנדמה לנו לזה "גדול" על הילד שלנו ואיך הוא יתמודד, הוא יפתיע אותנו בחלק לא מבוטל מהמקרים. העולם כולל גם חרא (וסליחה על ההתבטאות) וגם הם יאלצו לעמוד מולו. אגב, אמי מגמגמת אף היא. אין בדברי כל ביקורת, ומאוד לא הייתי רוצה שדברי יתפרשו כך. כמו קודם, הכל נאמר ברוח טובה...
איש איש כטוב בעיניו יעשה... מאחלת לבתך ולך את כל הטוב שבעולם.
לא הבנתי כיצד אפשר להפסיק להיות מודע לאופן דיבורך. מהרגע ששמת לב, אם לבדך ואם באמצעות אחרים (ותמיד יהיו אחרים), כיצד תוכל שלא להיות מודע? אני זוכרת שעוד בילדותי הייתי מודעת לכך והבנתי שלא הכל בסדר, ואז נשאר להתמודד. והתמודדתי... אני מסכימה שילדים זקוקים לעזרת ההורים ולתמיכתם, אך גם סבורה שכדאי להבהיר שיש בעיה. הרי מה הטעם לגרום לה להרגיש שהיא "הוזה" את גמגומה? לצד זה יש להבהיר שלכולנו יש בעיות, ושאנו יכולים להתמודד עם הכל. שהפגמים הקטנים הם מה שעושים אותנו אנושיים ויפים כל כך... שהעיקר שהיא תדבר והיא עוד תראה שכולם תמיד יקשיבו לה. שמה שחשוב זה מה שהיא אומרת, ושלאף אחד לא מפריע אם היא תחזור על הברה או תתקע באמצע. אבל גם לא להגזים. תמיכה והגנה מוגזמות עלולות להתפרש אצל הילד כאילו הבעיה גדולה בעשרה מונים. יחס מיוחד עלול להלחיץ יותר מאשר לסייע. להקשיב ותמוך, כמובן, אך לא לגדלם תוך מחשבה בלתי פוסקת על גמגומם. העצות מהסוג של "אל תתרגשי ואל תהיי לחוצה" ביום שהיא צריכה להרצות בכיתה, למשל, רק מעצבנות. לא לעמוד בפני מצב שבו כל הילדים קראו בהגדה של פסח, ועליה פסחו (משחק מילים) רק כדי שלא תצטרך להתמודד – זה יותר מעליב מלגמגם. לא לבקש הקלות מהמורים בשבילה, אולי היא לא תרצה בכך? (אני מעולם לא ביקשתי הקלות כלשהן ולעולם לא אבקש. הקראתי תשובות בכיתה, נבחנתי בבחינת הבגרות באנגלית בע"פ כרגיל ועוד). ואם היא תרצה בכך, היא תחשוב לבדה על האפשרות לבקש. אלה דוגמאות על קצה המזלג להגנה מוגזמת ומיותרת. יחס "מגונן" מדי והתייחסות כאילו אין שום בעיה עלולים להפחית את כוחות ההתמודדות של הילדים. האם עדיף שאחד הילדים בגן יחקה אותו והוא לא יבין אפילו למה? (יש כאלה שיגידו שכן, אני לא מסכימה) חשוב לתת להתמודד, ולהתמודד לבד, כי רק אז מסוגלים להתמודד באמת. ולבסוף, חייבים להתמודד. לא צריך לחשוש מהתמודדויות, הן חלק מהחיים. והתמודדות, בעיני, היא הרבה יותר מלפתוח את החלון באוטו ולשאול את הנהג לידך איך מגיעים לרוטשילד. התמודדות היא להיות מסוגל לעשות את זה, כשמה שמטריד אותך הוא איך לעזאזל מגיעים לרוטשילד ולא אם תגמגם כשתשאל. וסורי, אבל בזה ההורים לא יכולים לעזור, למרות שהם היו מאוד רוצים. בזה רק אתה יכול לעזור לעצמך. ההתמודדות היא פנימית, שלך בלבד. האם הורייך הצליחו לעזור לך? ובשבילך כאמא, אל תדאגי כל כך... אם אני זוכרת נכון, את היית זו שהזכירה "אני מגמגמת, לא נכה". העולם לא קרס... הכל בסדר... השילוב של הכרה בבעיה והתמודדות אתה נותן המון כוח. בואו לא נשלה את עצמנו, אף אחד לא חושב שלגמגם זה כיף. יש! נתקעתי באמצע מילה! אני מגניבה! נו באמת... השילוב הזה אין משמעותו הנאה מהגמגום, אבל משמעותו, למשל, ש"ירידות" עליך כבר לא משפיעות על הבטחון העצמי, כי ברור לך שאתה אמנם מגמגם, אבל שווה לא פחות מאחרים, ואולי גם הרבה יותר (בלי להפריז באהבה עצמית, כמובן). וזה מתחיל בזה, וממשיך הלאה. אני גם לא ממליצה שההורים יקחו על עצמם את ההחלטה אם לטפל בגמגום. בנושא זה ספציפית, הייתי משאירה את ההחלטה לילד. יפריע לו וירצה לטפל, כמובן. לא ירצה, כטוב בעיניו. שינויים קיצוניים (חוץ מכמה) אינם רצויים, כמובן, אך מה לעשות שלא תמיד יכולים לבחור. ובלי קשר דווקא לגמגום, גם כשנדמה לנו לזה "גדול" על הילד שלנו ואיך הוא יתמודד, הוא יפתיע אותנו בחלק לא מבוטל מהמקרים. העולם כולל גם חרא (וסליחה על ההתבטאות) וגם הם יאלצו לעמוד מולו. אגב, אמי מגמגמת אף היא. אין בדברי כל ביקורת, ומאוד לא הייתי רוצה שדברי יתפרשו כך. כמו קודם, הכל נאמר ברוח טובה...
את יודעת, אני קוראת את מה שכתבת
בחיוך גדול. את כל כך בריאה בנפשך. זה ללא ספק בגלל שאימך מגמגמת. היא ידעה לגדל אותך מתוך הקשיים שלה וידעה מה חשוב בחיים. כן, את חוזרת על כל מה שתמיד כתבתי (תעשי חיפוש מתקדם על הכינוי שלי). גם אני מאחלת לך הרבה הצלחה בכל מה שתעשי בחיים וכל הטוב שבעולם.
בחיוך גדול. את כל כך בריאה בנפשך. זה ללא ספק בגלל שאימך מגמגמת. היא ידעה לגדל אותך מתוך הקשיים שלה וידעה מה חשוב בחיים. כן, את חוזרת על כל מה שתמיד כתבתי (תעשי חיפוש מתקדם על הכינוי שלי). גם אני מאחלת לך הרבה הצלחה בכל מה שתעשי בחיים וכל הטוב שבעולם.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.