גם לי עצוב ../images/Emo59.gif
קראתי את הסיפורים כאן. סיפורים על קשיים, סיפורים על משבר, סיפורים על בכי בלילות. אני כל כך מתחברת. בן זוגי צעיר ממני בשנים רבות. הרומן שלנו החל עוד כשהייתי נשואה, לפני שלוש וחצי שנים. בינתיים התגרשתי (לא מעט בהשפעתו ועקב רצונו) והוא מתגורר עימי ועם ביתי כשנה וחצי. אנחנו אוהבים אחד את השני עד מאד. מטורפים אחד על השני. זקוקים למגע זה של זה. עברנו משברים רבים יחד, אם הפלה בעקבות הריון בזמן שעוד הייתי נשואה, אם את תהליך הגירושין, הקשיים של משפחתו לקבל אותי, הגירושין שלי, ניתוחים שעברתי. ברוך השם. את חיינו המשותפים ליוו תמיד מריבות והתכסחויות. איננו שותפים האחד לרצונותיו של האחר. אפשר אפילו לומר שמחוץ למיטה (ושם הדברים מופלאים), אין לנו אהבות משותפות. הבעיה בחלקה נובעת מפער הגילים ביננו והעובדה שלא השכלנו למצוא לנו חוג חברים משותפים, אך לא רק. אם אני אוהבת להסתובב בטיולים/קניות ומחוץ לבית, הוא מעדיף את חברת המחשב. אם אני שואפת לבית מצוחצח ונקי, הוא מעדיף שלא לבזבז את האנרגיה שלו בשום דבר שקשור לבית. גם בענייני כספים אנו חלוקים. מלכתחילה הוא סרב להשתתף בהוצאות, ורק ריב רציני הביא אותנו להסכם כספי שכולל תשלום גלובלי שלו בגין השתתפותו בשכר הדירה ובהוצאות הבית והכלכלה. את עמדותי במהלך הגירושין בענייני כספים (שם טענתי כי הילדה זכאית לדמי מזונות גבוהים) הוא הפנה כלפי וטען שהוצאות הילדה מרובות מהוצאותיו ולכן עליו לשלם פחות. ביום בהיר, שהיה שינוי דרמטי בהכנסותיו הוא הודיע לי על קיצוץ בהשתתפותו הכספית, שלא היה מקובל עלי, כיוון שאין משכורתי הדלה ומזונות הילדה מספיקים, אך עמדתי חסרת אונים מולו. המריבות קיבלו אופי שונה. בהתחלה הוא היה אלים יותר, בעיקר מילולית, אך היו אלמנטים פיזיים, אך עם הזמן הוא השתנה (יחסית לפחות). נפרדנו כמה פעמים במהלך התקופה, אך היה נדמה שהעניינים מתחילים להסתדר. היו ביננו מריבות רבות על נושא החזקת הבית, ומה תפקידו בכח. אני רציתי עזר כנגדי, שאם אני מבשלת, הוא ישטוף את הכלים. שגם הוא יהיה "ראש גדול" בקשר להחזקת הבית, אם צריך לנקות מנקים, ואם צריך לקנות קונים, ואם צריך לסדר מסדרים. אך לא. הדברים אינם מתאימים לו. בהסכם האחרון שיש ביננו הוא ממונה על ענייני הכביסות ואני על כל השאר. לטענתו זוהי חלוקה מעבר לצודקת, כי הוא היה עומל הרבה פחות לו חי בגפו, ובוודאי לו חי עם אימו. וזה אולי נכון. כשחי לבד היה אוכל מצלחות חד פעמיות על מנת להימנע משטיפת כלים. מצעים איני חושבת שהחליף אי פעם. אולי בעקבות בקשה שלי. את בגדיו לא שם בארון אלא הבגדים היו נשארים בשקי המכבסה. כשעזב, ונאלץ לטאטא, היו כדורי אבק גדולים בכל פינה. הוא מרגיש שהוא הלך לקראתי במידה רבה. אני מותשת ומרגישה שאין זה מספיק. אני עייפה מכך שרצונותי אינם מתמלאים. אני עייפה מלעמול לבד בביתי. אני פגועה מכך שאינו עושה בשבילי. טוען הוא כי גם אני איני עושה בשבילו. אם אני מבשלת, זה רק בשבילי ואם אני מנקה, אותו הדבר. הוא מוכן שהבית לא יהיה נקי. הוא מוכן גם לאכול חומוס מצלחת חד פעמית. אך לי יש ילדה, וגם אם הייתי מוחלת על קיום בית תקין (ולא שהייתי עושה זאת), איני רוצה שהילדה תגדל בבית בו אחד האנשים אינו שותף לארוחות. הוא מעניש אותי בכל פעם שאני מרגיזה אותו. תמיד ימצא את הדרך להראות לי שהוא יותר חזק, והוא יודע לפגוע יותר. אם סנטתי בו בבית אימו למרות שביקש כי אפסיק, הוא ישפיל אותי עד עפר שם, עד שהנוכחים יבקשו ממנו להפסיק. אם העליב אותי והתכנסתי בשתיקה, הוא לא ידבר איתי כמה ימים. אם אנו רבים, או אני רוצה לדבר, הוא ילך אל חבריו (האפסים - אבל זה סיפור אחר). כשהוא רוצה דברים הם חייבים להתקיים מייד. הוא רוצה שאהיה לידו כשהוא ליד המחשב או כשהוא אוכל או נח, מתקלח או נמצא בשירותים (למזלי אחרי מריבות לא מועטות הנוהג האחרון פסק). הוא כעס עד מאד כשבערב הפסח לא הסכמתי לקיים מעשה אהבה בשעה 1800 כשהיינו אמורים להיות בבית המשפחה ב1900. אך לי אסור לבקש ממנו דבר. כבר למדתי שרובן המכריע של בקשותי יסורב. לא, הוא אינו רוצה לצאת מהבית. לא, הוא לא ישים את הכלים במדיח. לא, זה לא מתפקידו לנקות. לא, הוא לא יעלה את הכיסאות לשכנה. לא, הוא לא מוכן לעזור בפינוי האוכל והכלים אחרי ארוחה גדולה. הוא סבור כי עלי להסיעו תדיר. החלפתי את האוטו לפני כמה חודשים. הצעתי לו את מכוניתי הישנה, הוא אמר כי מחירה גבוה לו. אמרתי לו- הרי אתה זקוק לרכב דווקא עכשיו. קח אותו בפחות משוויו ולו שיהיה לך רכב משלך. אני הייתי זקוקה לכסף על מנת לקנות את החדש. הבחור מכר את הרכב זמן קצר אחר כך. את הפרש הכספים בין מה ששילם לי ובין מה שקיבל, לא נתן לי. לטענתו הרכב שלו. יחד עם זאת עלי להסיעו (ונסיעותיו ארוכות יחסית), או לתת לו את האוטו. איני אוהבת לתת לו את האוטו ולהישאר מרותקת לביתי. אני עדיין כועסת על הרווח שעשה על גבי, ביודעו שמצבי הכלכלי בכי רע. לעיתים, כשהמצב ביננו שפיר, אני אכן מסיעה אותו. בדרך כלל אני מסרבת. והוא כועס. יש לי עוד המון מה לכתוב, אך כתבתי יותר מדי. מה לדעתכם חלוקת התפקידים צודקת בבית? מה לדעתכם דינן של בקשות זה מבן זוגו? לדעתי רוב הבקשות צריכות להיענות בחיוב אלא אם כן קיימת מניעה רצינית מלמלאן. לאו דווקא מניעה פיזית. גם התנגדות נפשית/רגשית. אך אין זה צריך להיות הכלל. אז?
קראתי את הסיפורים כאן. סיפורים על קשיים, סיפורים על משבר, סיפורים על בכי בלילות. אני כל כך מתחברת. בן זוגי צעיר ממני בשנים רבות. הרומן שלנו החל עוד כשהייתי נשואה, לפני שלוש וחצי שנים. בינתיים התגרשתי (לא מעט בהשפעתו ועקב רצונו) והוא מתגורר עימי ועם ביתי כשנה וחצי. אנחנו אוהבים אחד את השני עד מאד. מטורפים אחד על השני. זקוקים למגע זה של זה. עברנו משברים רבים יחד, אם הפלה בעקבות הריון בזמן שעוד הייתי נשואה, אם את תהליך הגירושין, הקשיים של משפחתו לקבל אותי, הגירושין שלי, ניתוחים שעברתי. ברוך השם. את חיינו המשותפים ליוו תמיד מריבות והתכסחויות. איננו שותפים האחד לרצונותיו של האחר. אפשר אפילו לומר שמחוץ למיטה (ושם הדברים מופלאים), אין לנו אהבות משותפות. הבעיה בחלקה נובעת מפער הגילים ביננו והעובדה שלא השכלנו למצוא לנו חוג חברים משותפים, אך לא רק. אם אני אוהבת להסתובב בטיולים/קניות ומחוץ לבית, הוא מעדיף את חברת המחשב. אם אני שואפת לבית מצוחצח ונקי, הוא מעדיף שלא לבזבז את האנרגיה שלו בשום דבר שקשור לבית. גם בענייני כספים אנו חלוקים. מלכתחילה הוא סרב להשתתף בהוצאות, ורק ריב רציני הביא אותנו להסכם כספי שכולל תשלום גלובלי שלו בגין השתתפותו בשכר הדירה ובהוצאות הבית והכלכלה. את עמדותי במהלך הגירושין בענייני כספים (שם טענתי כי הילדה זכאית לדמי מזונות גבוהים) הוא הפנה כלפי וטען שהוצאות הילדה מרובות מהוצאותיו ולכן עליו לשלם פחות. ביום בהיר, שהיה שינוי דרמטי בהכנסותיו הוא הודיע לי על קיצוץ בהשתתפותו הכספית, שלא היה מקובל עלי, כיוון שאין משכורתי הדלה ומזונות הילדה מספיקים, אך עמדתי חסרת אונים מולו. המריבות קיבלו אופי שונה. בהתחלה הוא היה אלים יותר, בעיקר מילולית, אך היו אלמנטים פיזיים, אך עם הזמן הוא השתנה (יחסית לפחות). נפרדנו כמה פעמים במהלך התקופה, אך היה נדמה שהעניינים מתחילים להסתדר. היו ביננו מריבות רבות על נושא החזקת הבית, ומה תפקידו בכח. אני רציתי עזר כנגדי, שאם אני מבשלת, הוא ישטוף את הכלים. שגם הוא יהיה "ראש גדול" בקשר להחזקת הבית, אם צריך לנקות מנקים, ואם צריך לקנות קונים, ואם צריך לסדר מסדרים. אך לא. הדברים אינם מתאימים לו. בהסכם האחרון שיש ביננו הוא ממונה על ענייני הכביסות ואני על כל השאר. לטענתו זוהי חלוקה מעבר לצודקת, כי הוא היה עומל הרבה פחות לו חי בגפו, ובוודאי לו חי עם אימו. וזה אולי נכון. כשחי לבד היה אוכל מצלחות חד פעמיות על מנת להימנע משטיפת כלים. מצעים איני חושבת שהחליף אי פעם. אולי בעקבות בקשה שלי. את בגדיו לא שם בארון אלא הבגדים היו נשארים בשקי המכבסה. כשעזב, ונאלץ לטאטא, היו כדורי אבק גדולים בכל פינה. הוא מרגיש שהוא הלך לקראתי במידה רבה. אני מותשת ומרגישה שאין זה מספיק. אני עייפה מכך שרצונותי אינם מתמלאים. אני עייפה מלעמול לבד בביתי. אני פגועה מכך שאינו עושה בשבילי. טוען הוא כי גם אני איני עושה בשבילו. אם אני מבשלת, זה רק בשבילי ואם אני מנקה, אותו הדבר. הוא מוכן שהבית לא יהיה נקי. הוא מוכן גם לאכול חומוס מצלחת חד פעמית. אך לי יש ילדה, וגם אם הייתי מוחלת על קיום בית תקין (ולא שהייתי עושה זאת), איני רוצה שהילדה תגדל בבית בו אחד האנשים אינו שותף לארוחות. הוא מעניש אותי בכל פעם שאני מרגיזה אותו. תמיד ימצא את הדרך להראות לי שהוא יותר חזק, והוא יודע לפגוע יותר. אם סנטתי בו בבית אימו למרות שביקש כי אפסיק, הוא ישפיל אותי עד עפר שם, עד שהנוכחים יבקשו ממנו להפסיק. אם העליב אותי והתכנסתי בשתיקה, הוא לא ידבר איתי כמה ימים. אם אנו רבים, או אני רוצה לדבר, הוא ילך אל חבריו (האפסים - אבל זה סיפור אחר). כשהוא רוצה דברים הם חייבים להתקיים מייד. הוא רוצה שאהיה לידו כשהוא ליד המחשב או כשהוא אוכל או נח, מתקלח או נמצא בשירותים (למזלי אחרי מריבות לא מועטות הנוהג האחרון פסק). הוא כעס עד מאד כשבערב הפסח לא הסכמתי לקיים מעשה אהבה בשעה 1800 כשהיינו אמורים להיות בבית המשפחה ב1900. אך לי אסור לבקש ממנו דבר. כבר למדתי שרובן המכריע של בקשותי יסורב. לא, הוא אינו רוצה לצאת מהבית. לא, הוא לא ישים את הכלים במדיח. לא, זה לא מתפקידו לנקות. לא, הוא לא יעלה את הכיסאות לשכנה. לא, הוא לא מוכן לעזור בפינוי האוכל והכלים אחרי ארוחה גדולה. הוא סבור כי עלי להסיעו תדיר. החלפתי את האוטו לפני כמה חודשים. הצעתי לו את מכוניתי הישנה, הוא אמר כי מחירה גבוה לו. אמרתי לו- הרי אתה זקוק לרכב דווקא עכשיו. קח אותו בפחות משוויו ולו שיהיה לך רכב משלך. אני הייתי זקוקה לכסף על מנת לקנות את החדש. הבחור מכר את הרכב זמן קצר אחר כך. את הפרש הכספים בין מה ששילם לי ובין מה שקיבל, לא נתן לי. לטענתו הרכב שלו. יחד עם זאת עלי להסיעו (ונסיעותיו ארוכות יחסית), או לתת לו את האוטו. איני אוהבת לתת לו את האוטו ולהישאר מרותקת לביתי. אני עדיין כועסת על הרווח שעשה על גבי, ביודעו שמצבי הכלכלי בכי רע. לעיתים, כשהמצב ביננו שפיר, אני אכן מסיעה אותו. בדרך כלל אני מסרבת. והוא כועס. יש לי עוד המון מה לכתוב, אך כתבתי יותר מדי. מה לדעתכם חלוקת התפקידים צודקת בבית? מה לדעתכם דינן של בקשות זה מבן זוגו? לדעתי רוב הבקשות צריכות להיענות בחיוב אלא אם כן קיימת מניעה רצינית מלמלאן. לאו דווקא מניעה פיזית. גם התנגדות נפשית/רגשית. אך אין זה צריך להיות הכלל. אז?
