גם זו המדינה שלי
Subject: זו גם המדינה שלי רק על עצמי ידעתי לספר. (מכתב פתוח לכנסת ישראל) > רע לי פה. השבוע חשבתי להוציא רשיון לאקדח, הייתם מאמינים? לא בגלל הביטחון שלי, לא בגלל זה. פשוט חשבתי שאם יקרה משהו, אז אני, בתור קצין במילואים, אוכל לעזור, ולא בלהתפלל מאחורי איזו מכונית. רע לי פה, אבל אני נשאר ואני לא עוזב. המשפחה שלי כאן, החברים שלי כאן. המדינה שלי כאן ולא קוראים לה יש"ע. קוראים לה ישראל והיא גם שלי. נכון, לצערי אני לא מובטל. אני גם חילוני. אין לי חמישה ילדים, אני לא גר במאחז ליד שכם, אני לא עולה חדש ולא מהמר בלתי חוקי. אני אפילו משלם מסים ועושה מילואים. ורע לי. אבל אני פה. אני שמח שהפועל מנצחת באירופה, גם אם זה בקפריסין. אני רואה שידור של ליגת הכדורסל בידיעה שמכבי תנצח. אני שונא את דודו טופז. אני חושב שאיווט ליברמן צריך להיות בכלא כי הוא מאפיונר מכה ילדים וגם פוליטיקאי עלוב למדי. כואב לי כשטנק עולה על מטען, כי חיילים מתים סתם בגלל שאין למדינה הזו דרך וצה"ל כבר הפסיק לחשוב. כולנו פה כמו בגטו ורשה, חושבים איך לשרוד את היום ולהגיע למחר, בתקווה שארצות הברית תציל אותנו. עשינו מערפאת היטלר, זה פשוט בדיחה. המגמגם הרועד הזה על תקן של משמיד היהודים. זה נראה כאילו אף אחד לא גילה לנו שכבר קיבלנו מדינה. רע לי, כי כולם מנהלים לי פה את החיים. העסקנים החרדים לוקחים לי את הכסף, המתנחלים לוקחים אותי לעזה - מה לעזאזל יש לי לחפש בעזה? מה? יש שם מקום קדוש או משהו? אם נעזוב אז יבנו שם כור גרעיני וישמידו אותנו? לא, נכון? אז למה חיילים צריכים למות שם? איזו מין מדינה זו, שילדים בני 20 צריכים לראות את החברים שלהם מתים להם בידיים? שום דבר לא שווה את זה! לא מקום קדוש ולא אדמה, בטח שלא בני אלון. אנחנו הורגים את עצמנו. במקום להשקיע בחינוך אנחנו מתים. אנשים נהרגים פה בתאונות דרכים, אבל זה לא מעניין אף אחד, גם אם מתים יותר מאשר בכל המלחמות שלנו אי פעם, כולל מלחמת 7 ימי השקט או שלום ההתנחלויות. אבל הכסף הולך לאלי ישי, שאחר כך עוקף בעזרתו את הבג"צ. מי אתה בכלל שתקבע מיהו יהודי? שתקרא לעולים שמשרתים ומתים בצה"ל "לגיון זרים"? אתה חתיכת אפס, זה מה שאתה. אתה וכל החברים הגזענים שלך שמשחקים באלוהים. הלוואי והייתי מאמין ביהוה, אז אולי הייתי רגוע, הייתי יודע שהוא יעניש אותך בסוף, אבל אני לא מאמין וכנראה שגם אתה לא, איש קטן. רע לי, כי פעם בכמה שנים אני הולך להצביע רק בשביל שישימו עלי פס. אני כבר לא יודע מי נגד מי, מי נהרג ומי חוסל, אבל אני יודע איך זה ייגמר וכרגע המטרה שלי היא להיות בחיים כשזה יקרה. וזה קשה, אבל אני לא מוותר, כי זו המדינה שלי, אין לי ארץ אחרת. זו המדינה שלי ואני אלחם עליה. אולי אין לי כסף, אולי אין לי אמצעים, אבל ככה היינו פעם, הציונים. תמיד קטנים מול גדולים, דויד מול גוליית. כל היום אתם יושבים ומשחקים בקקה, מחלקים כספים שלא שלכם בשביל לשמור על הכסא ועל הכספים שהם כן שלכם. אנשים פה כבויים ואתם על הזין שלכם. אף אחד מכם לא יכול לומר לי איך נראה בעוד 10 שנים, כי זה לא מעניין אתכם. כן, כולכם יודעים איך אתם הייתם רוצים שהיא תראה, אבל אתם לא עושים כלום עם זה, אתם חיים את הרגע. קרפה דיאם. רע לי עכשיו, אבל אני אלחם ויום יבוא ויהיה לי את הכסף והכוח - את השכל יש לי וגם את האומץ - ונתחיל להריץ פה קמפיינים, נשמיע את קולנו, לא ניתן לכם לצחוק עלינו. לא באלימות אלא בשכל. אני חלק מהרוב הדומם, זה שמשלם מסים, זה שמתגייס, זה שעובד ומגדל משפחה ועושה את זה בישראל, ארצי שלי שאותה אני אוהב ולמענה אמסור את חיי בלי להסס. אבל למענה - לא למענכם. לא בשביל שתקברו את החבר שלי מחוץ לגדר ותחזרו לגזור קופון שמן ולישון טוב בלילה על מיטה מתכווננת. רע לי עכשיו, אבל יום יבוא, בי נשבעתי, ויהיה לי טוב. במדינה הזו. במדינה שלי.
Subject: זו גם המדינה שלי רק על עצמי ידעתי לספר. (מכתב פתוח לכנסת ישראל) > רע לי פה. השבוע חשבתי להוציא רשיון לאקדח, הייתם מאמינים? לא בגלל הביטחון שלי, לא בגלל זה. פשוט חשבתי שאם יקרה משהו, אז אני, בתור קצין במילואים, אוכל לעזור, ולא בלהתפלל מאחורי איזו מכונית. רע לי פה, אבל אני נשאר ואני לא עוזב. המשפחה שלי כאן, החברים שלי כאן. המדינה שלי כאן ולא קוראים לה יש"ע. קוראים לה ישראל והיא גם שלי. נכון, לצערי אני לא מובטל. אני גם חילוני. אין לי חמישה ילדים, אני לא גר במאחז ליד שכם, אני לא עולה חדש ולא מהמר בלתי חוקי. אני אפילו משלם מסים ועושה מילואים. ורע לי. אבל אני פה. אני שמח שהפועל מנצחת באירופה, גם אם זה בקפריסין. אני רואה שידור של ליגת הכדורסל בידיעה שמכבי תנצח. אני שונא את דודו טופז. אני חושב שאיווט ליברמן צריך להיות בכלא כי הוא מאפיונר מכה ילדים וגם פוליטיקאי עלוב למדי. כואב לי כשטנק עולה על מטען, כי חיילים מתים סתם בגלל שאין למדינה הזו דרך וצה"ל כבר הפסיק לחשוב. כולנו פה כמו בגטו ורשה, חושבים איך לשרוד את היום ולהגיע למחר, בתקווה שארצות הברית תציל אותנו. עשינו מערפאת היטלר, זה פשוט בדיחה. המגמגם הרועד הזה על תקן של משמיד היהודים. זה נראה כאילו אף אחד לא גילה לנו שכבר קיבלנו מדינה. רע לי, כי כולם מנהלים לי פה את החיים. העסקנים החרדים לוקחים לי את הכסף, המתנחלים לוקחים אותי לעזה - מה לעזאזל יש לי לחפש בעזה? מה? יש שם מקום קדוש או משהו? אם נעזוב אז יבנו שם כור גרעיני וישמידו אותנו? לא, נכון? אז למה חיילים צריכים למות שם? איזו מין מדינה זו, שילדים בני 20 צריכים לראות את החברים שלהם מתים להם בידיים? שום דבר לא שווה את זה! לא מקום קדוש ולא אדמה, בטח שלא בני אלון. אנחנו הורגים את עצמנו. במקום להשקיע בחינוך אנחנו מתים. אנשים נהרגים פה בתאונות דרכים, אבל זה לא מעניין אף אחד, גם אם מתים יותר מאשר בכל המלחמות שלנו אי פעם, כולל מלחמת 7 ימי השקט או שלום ההתנחלויות. אבל הכסף הולך לאלי ישי, שאחר כך עוקף בעזרתו את הבג"צ. מי אתה בכלל שתקבע מיהו יהודי? שתקרא לעולים שמשרתים ומתים בצה"ל "לגיון זרים"? אתה חתיכת אפס, זה מה שאתה. אתה וכל החברים הגזענים שלך שמשחקים באלוהים. הלוואי והייתי מאמין ביהוה, אז אולי הייתי רגוע, הייתי יודע שהוא יעניש אותך בסוף, אבל אני לא מאמין וכנראה שגם אתה לא, איש קטן. רע לי, כי פעם בכמה שנים אני הולך להצביע רק בשביל שישימו עלי פס. אני כבר לא יודע מי נגד מי, מי נהרג ומי חוסל, אבל אני יודע איך זה ייגמר וכרגע המטרה שלי היא להיות בחיים כשזה יקרה. וזה קשה, אבל אני לא מוותר, כי זו המדינה שלי, אין לי ארץ אחרת. זו המדינה שלי ואני אלחם עליה. אולי אין לי כסף, אולי אין לי אמצעים, אבל ככה היינו פעם, הציונים. תמיד קטנים מול גדולים, דויד מול גוליית. כל היום אתם יושבים ומשחקים בקקה, מחלקים כספים שלא שלכם בשביל לשמור על הכסא ועל הכספים שהם כן שלכם. אנשים פה כבויים ואתם על הזין שלכם. אף אחד מכם לא יכול לומר לי איך נראה בעוד 10 שנים, כי זה לא מעניין אתכם. כן, כולכם יודעים איך אתם הייתם רוצים שהיא תראה, אבל אתם לא עושים כלום עם זה, אתם חיים את הרגע. קרפה דיאם. רע לי עכשיו, אבל אני אלחם ויום יבוא ויהיה לי את הכסף והכוח - את השכל יש לי וגם את האומץ - ונתחיל להריץ פה קמפיינים, נשמיע את קולנו, לא ניתן לכם לצחוק עלינו. לא באלימות אלא בשכל. אני חלק מהרוב הדומם, זה שמשלם מסים, זה שמתגייס, זה שעובד ומגדל משפחה ועושה את זה בישראל, ארצי שלי שאותה אני אוהב ולמענה אמסור את חיי בלי להסס. אבל למענה - לא למענכם. לא בשביל שתקברו את החבר שלי מחוץ לגדר ותחזרו לגזור קופון שמן ולישון טוב בלילה על מיטה מתכווננת. רע לי עכשיו, אבל יום יבוא, בי נשבעתי, ויהיה לי טוב. במדינה הזו. במדינה שלי.