גם גברים יכולים?

[אחדמיוחד]

שאלה בענין ה-וליום

אכן נותנים חומרים "מסממים"? לא צריכים את שיתוף הפעולה של היולדת?

 

[רונאסטל]

אז אם אתה שואל...

אני הייתי בערך בשבוע 25, כשהתאשפזתי ביקשתי "לא להיות בהכרה כשזה קורה". בבוקר של אותו יום שמו לי "אצות" (למינריה?) כדי שירחיבו את צוואר הרחם, אח"כ הוחזרתי למחלקה והתחילו להפציץ אותי במזרזים- הבטן נהייתה קשה כמו בטון - זה כמו ציר אחד ארוך שפשוט לא מפסיק (וזה גם מה שגרם לחוסר אספקת חמצן לעובר וללידת עובר מת בסופו של דבר) כאבים מאד לא נעימים. לרוע המזל, השכנה שלי למחלקה החלה את התהליך לפני וכנראה שהמצב שלה החל להסתבך ואז קראו למנהל המחלקה התורן, כשהוא הגיע הוא הסכים לתת לי וליום, הדבר האחרון שאני זוכרת זה שנכנס רופא כלשהו ואמר לאמא שלי לצאת ולי הוא אמר שזה נגמר (לא הרגשתי כלום) ואחרי זה שקעתי בשינה, העובר היה כנראה "מספיק קטן" כדי להתגלש החוצה בלי שביקשו ממני ללחוץ / לדחוף, וכנראה שכמות המזרזים הענקית שמילאו אותי עזרו לרחם שלי לדחוף הכל החוצה בלי הרבה עזרה ממני. זה היה לפני 11 שנים אז יכול להיות שכבר לא מפציצים יותר בכאלה כמויות או שפשוט "זכיתי" בגלל הטרגדיה שקרתה לשכנה שלי.

 

[78ליאב]

ברור שגם גברים יכולים ...

אני מצטערת שאתם צריכים לעבור את זה. לדעתי פשוט תהיה שם בשבילה, ממה שכתבת אני יודעת שתהיה ותיתן לה בדיוק מה שהיא צריכה וזה המון המון אהבה. בהצלחה בהמשך, שולחת לכם המון אור ואהבה

 

[taltallush]

כמה דברים חשובים..

מבחינה אישית כל מה שאתה צריך להביא איתך לאשפוז זה הרבה כוח שצריך לעבור לאישתך בתור אישה בשעברה את זה לבד אני בהחלט חושבת שהכי חשוב זה שתהיה שם בכל שנייה תדבר איתה, תעסיק אותה.. ברגעים האלו כל מה שהיא תרצה זה לסיים את זה פיזית ואחר כך תתמקד בנפשית אני יודעת שהתאבון שלה לא משהו כרגע ובטח בעוד מספר ימים אבל חשוב מאד שהיא תאכל טוב לפני האשפוז מבחינת הרופאים חשוב מאד שהיא תדרוש שיתנו לה משהו נגד כאבים ברגע שזה מתחיל כי לפעמים הם לוקחים את הזמן יותר מידי אני מאחלת לכם אשפוז קל ומהיר עד כמה שאפשר ומקווה שהיא תרגישו יותר טוב במהרה

 

[אחדמיוחד]

../images/Emo35.gif שאלה בענין הדוסטינקס

זה לא מסוכן, הכדור הזה? גורם לסרטן השד, או דברים כאלה? זה מה ששמענו עליו... מישהי יודעת?

 

[חיפו777]

כן, שמעתי...

וזו היתה אחת הסיבות בגללה העדפתי לא לקחת. השניה היא שאחת מתופעות הלוואי המיידיות של דוסטינקס היא דיכאון. כאילו שצריך להוסיף למה שכבר סביר שיהיה בין כה וכה. אגב כמעט כל הרופאים שטיפלו בי (כולל ראש מחלקת נשים בבי"ח בו ילדתי) היו נגד, אז שמעתי להם. אבל שתדע לך שזה קשה נורא לעבור בלי דוסטינקס. זה כאבי תופת. אז יש בעד ונגד.

 

[אחדמיוחד]

../images/Emo133.gif ועוד שאלה בענין הזמן

כמה זמן זה לוקח מהמתת העובר ועד הלידה? אשתי בלחץ אטומי מהענין, וביקשה אותי לשאול. העובר שלנו שוקל כ-800 גרם, השבוע הוא 27 וזו למעשה לידה ראשונה מבחינה זו שהקודמת היתה בניתוח קיסרי. אשמח אם תוכלו לספר, וגם על זמן האשפוז שלאחר הלידה. יש סיבה שזה יהיה יותר מיום? תודה...

 

[taltallush]

תשובות

לפי מה שהרופאים אמרו לי ברגע שהצירי הלידה מתחילים העובר מת ואז הוא יוצא וזה עניין של 2 או 3 דקות אחרי שהעובר יוצא מוציאים שיליה ואז ישר עושים גרדה 24 שעות אחרי הגרדה ישחררו אותה אלה עם יש חשש לבעיות כגון דלקת רחם וכן הלאה..

 

[בינתיים במחתרת]

לא מדוייק

אצלי בין ההמתה לפתיחה של 10 ולידה עברו 11 שעות. זה יכול לקחת גם יותר. גרידה לא תמיד עושים, אצלי השלייה יצאה במלואה ולא היתה גרידה. אשפוז 24 שעות מהלידה בפועל.

 

[אחדמיוחד]

אשתי כל הזמן בהיסטריה שזה יקח ימים

אז אני מבין שאני צודק שזה לא חייב להיות כך?

 

[בינתיים במחתרת]

לא, אני חושבת שברוב המקרים

זה לא לוקח ימים. מה שכן, גם הבנתי ש-11 ש' נחשב לדי קצר. אני, כמו אשתך, גם הייתי מאד מפוחדת מהשעות האלה- שעות של להסתובב עם תינוקת מתה בבטן. בשבילי הרגע הנורא ביותר היה ההמתה, הכי נורא- זה מה שהכי הפחיד אותי. אחרי שזה עבר (וזה באמת היה הרגע הכי נורא) כבר הייתי יותר בסדר.

 

[חיפו777]

זה אינדיוידואלי

אצלי לקח כ - 30 שעות מרגע התחלת הפרוסטוגלנדינים (כרבע שעה לאחר המתת העובר) ועד ללידה עצמה. זו היתה לידה ראשונה, אז יתכן שזה השפיע. יש כאלה שלקח להן פחות ויש גם יותר. לא נראה לי שניתן להסיק מנסיון של אחרות, אז פשוט תתכוננו ליותר, ומאחלת שתופתעו לטובה לפחות ממשך הזמן.

 

[אמאבהתהוות]

כמו שכתבתי לך בהודעה שלי -

אצלי לקח 4 ימים(!!!) מרגע ההזרקה לעובר ועד שילדתי, וניסו עלי ה-כ-ל. אני ממש לא רוצה להלחיץ, אבל היה חשוב לי שתדעו שקיימת גם האפשרות הזו, כי אני שמעתי לפני רק על גג 30 שעות ומרגע שעברו אותן 30 שעות, כל שעה נוספת הרגישה לי כמו נצח, כי לא הבנתי למה זה לא נגמר כבר. הלוואי ואצלכם יסתיים החלק הפיזי מהר.

 

[יעל של עדי]

סליחה על העיכוב בתשובה

ישבתי אתמול לרשום לך תשובה מפורטת ופתאום התברר שהאינטרנט התנתק ולא מוכן להתחבר מחדש. ורק עכשיו התחברנו מחדש לציוויליזציה. בכל מקרה, כמו שכבר כתבו לך, הענין מאוד אינדיבידואלי ולכל אחד לוקח את הזמן שלו. מה שחשוב לדעתי זה לקחת את הדברים במנות קטנות, לעבור כל פעם מכשול אחד על מנת להקל בין המעברים. לא להסתכל על עוד כמה ימים כי לא ידוע מה יהיה שם. פשוט, לעבור את הוועדה, את ההזרקה, לחכות ללידה, לעבור אותה (בשלום, אמן ואמן), לחכות לשלייה וכך הלאה. וכמובן, להיות אחד עם השני ולשתף ברגשות ולהיות בשביל. לדעתי, אם אתם לא רוצים לראות, כדאי לפחות לצלם. לבקש ממישהו לצלם. יתכן שבעוד זמן מבויים תצטערו שלא ראיתם ואז תהיה לכם לפחות התמונה. אני כן ממליצה לראות ולגעת אבל זה אישי. אם כי מחקרים בדרך כלל מראים שרוב האנשים כן רוצים לראות או לפחות להסתכל בתמונות. זה מקל על הפרידה. מקווה שיעבור לכם הכי קל שאפשר. ואנחנו כאן בשביל כל שאלה ובכלל. יעל

 

[גינת1]

אל תאבד את האמונה

עברתי הפלה ביום חמישי האחרון... כיוון שמדבריך גם מי שלא גאון גדול , יכול להסיק שאתה דתי, אני מרשה לעצמי לדבר איתך קצת על אמונה... אני חושבת שהגדולה של האדם היא להאמין בהשם דווקא כשקשה ולא רק כשטוב. זו לא חכמה כ"כ גדולה להאמין בה' ולהתפלל וכו, כשיש בת יפיפיה ובריאה ב"ה. החכמה היא לקבל את הדין , גם כשלנו הוא נראה מזעזע ולא פייר. השם יודע בדיוק מה טוב בשבילינו , ואם זה מה שהוא שלח לנו , אז זה הנסיון שלנו ואנחנו צריכים להיות חזקים ולעמוד בו. לא כל מה שנראה לנו בעיניים הקטנות שלנו כרע הוא בהכרח כזה. ואתן את משל התמונה הידוע: אדם מסתכל על תמונה ורואה כתם שחור. " איזו תמונה מכוערת "הוא חושב לעצמו , "ממש זוועה " . אך כשהוא מתרחק קצת , הוא רואה שזו בעצם תמונה צבעונית יפיפיה , שהכתם השחור הכרחי בה. תתחזק...ותקבל את הדין בהבנה ובאמונה , ובעזרת השם , השם ישלח לכם ילד בריא ושלם ואולי אפילו תאומים ש" יפצו" על החסר.... בהצלחה ואשמח לתגובה ממך, ומקווה שלא קבלת את זה כהטפה, כי זה היה ממש מהלב , כי בדיוק עברתי את זה ואני מ'זה מבינה את מה שעובר עליכם. תחזק את אשתך ותגיד הרבה תהילים בזמן הניתוח , זה מאד מעודד....

 

[אחדמיוחד]

תודה על המילים החמות, והבהרה (שוב)

אני, אנחנו, לא דתיים. אני פשוט לא רוצה שתוטעו. אז נכון שציטטתי קצת את תהלים כ"ג ונכון שהזכרתי את ריבונו של עולם, אבל עדיין, לא יעזור כלום, אני לא דתי.

 

[גינת1]

ההגדרה בכלל לא חשובה

לא ביקשתי שתהיה דתי... אני רק מקווה בשבילך , שיש לך , ולו מעט אמונה באלוקים. זה יעזור לך מאד לעבור את התקופה הקשה שאתם עומדים לעבור עכשיו. בלי אמונה קשה מאד לעבור תקופות כאלו....

 

[שלומית76]

באותו הקשר, אני רוצה להוסיף כאן

שכאדם מאמין, אני ממש נפעמת מהנשים שעברו אובדן ושרדו אותו והן אינן מאמינות בקיום כוח עליון. זה נראה לי כל כך קשה לסבול את הצער והייסורים הבלתי נסבלים הללו מבלי להאמין שיש לכך תכלית. אני כמעט בטוחה שההתמודדות שלי עם האובדנים יותר נסבלת עבורי בזכות האמונה שבה בחרתי כדרך חיים, לא יודעת איפה הייתי עכשיו אילולא זה. אבל כמובן, הכל כאן בעולמנו הוא בחירה. אני מקווה שלא פתחתי תיבת פנדורה, ושחלילה לא תפרשו אותי כמטיפה, - גם היהדות בעצמה אומרת שלכל אחד יש זכות בחירה. (ואני תמיד מכבדת כל אדם, לא משנה מה הן אמונותיו). אני מאחלת לכולן\ם רק טוב והלוואי ונמצא כולנו את הנחמה וההקלה בכל דרך שהיא שתעזור.

 

[בינתיים במחתרת]

כמה מילים על אמונה

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב את הדברים האלו, יומאחד אני גם בטח יעשה את זה מסודר, אז אני מצטערת אם זה ייצא מבולבל, אבל הנה מספר מילים משלי על אמונה. כחילונית גמורה מבית אתאיסטי שנהגה להגדיר את עצמה ככזו גיליתי בעקבות האובדן שאני רחוקה מאד מלהיות הלא מאמינה שחשבתי שאני. גיליתי גם שזה בעוכרי. פתאום נפל עלי משבר אמונה. עלי! ואני הרי לא מאמינה... פתאום גיליתי שאני מודדת את הכל במונחים של הוגן ולא הוגן ושאני שואלת למה. והרי שאלות כאלה הם שאלות של אדם מאמין. שהרי אם החיים הוגנים= החיים אינים אקראים. ואם החיים אינם אקראיים, מישהו (או משהו) מכוון אותם. האמונה בכך שדברים קורים בגלל סיבה כלשהי (שזה מה שהדת מציעה לנו להאמין) מביאה אותי למבוי סתום ולשאלה המתבקשת: איזו סיבה יכולה להצדיק את מה שעברתי? איזו תובנה, או בכלל, מה יכול להצדיק עוברית שלא זכתה לחיות מחוץ לרחם? מעבר לכך השאלות האלה העלו אצלי תחושת אשמה אדירה. כלומר, אם אני עוברת סבל גדול כ"כ מסיבה כלשהי, אז יש לי חלק בו. בעלי טוען שדברים קורים ללא סיבה, באקראיות. הוא לא מרגיש אשם, הוא מרגיש שלם עם ההחלטות שקיבלנו, הוא מסוגל להבין שמזל רע של רגע הוא פשוט מה שהוא- מזל רע של רגע. בשבילי האמונה היא מכשול בדרך להתגברות. היא לא נותנת לי מנוח, היא גורמת לי להרגיש אשמה, היא גורמת לי לחפש את הסיבות למה שקרה, ולא למצוא אותן, וזה ממלא אותי בכעס נורא. האובדן דווקא הביא אותי למקום מאד בהיר בעניין הזה, ולהבנה שאין סיבה. אני לא רוצה להאמין באלוהים שהורג עוברים, שגורם להם לחלות עוד בטרם נולדו. אז זהו, זוית קצת אחרת על איך עוברים את זה "בלי אמונה", או פשוט מנקודת מבט חילונית.