מדהים..את כאילו מספרת לי את עצמי...
אומנם בשלושת הימים האחרונים של אמא שלי לא ישנתי איתה, היא כבר היתה בהוספיס..מחוסרת הכרה, והדודים שלי פשוט כבר לא הרשו לי..כבר ככה תפקדתי שבוע ברמת הרובוט, מהרגע שהעובדת הסוציאלית בבית החולים,הסבירה לי את אופצית סיום החיים שלה..ואני פרצתי בבכי, שהיא מפחדת ולא רוצה למות, והיא המטומטמת אמרה לי להגיד לאמא שלי שהיא הולכת לראות את אהוביה ( כולל אבא שלי שנפל ביוה"כ)..ואז קלטתי בפעם הראשונה שאני באמת הולכת לאבד אותה..ונצמדתי אליה יום ולילה.. עד ליום שהעברנו אותה להוספיס (ביום הזכרון לחללי צה"ל),שכמעט ונדרסתי רק בגלל שלא הרגשתי וחשתי את עצמי. אחרי 3 ימים היא נפטרה, ביום ההולדת של אבא שלי.. כנראה שיש סיבה ומשמעות לכל דבר. גם אני במהלך השנה האחרונה לחייה, כמעט לא עבדתי, למזלי הבינו אותי בעבודה שלי..ונתנו לי את הזמן.לקח לי המון זמן לחזור ולתפקד כמו שאני יודעת ויכולה..בלי אסוציאציות אין סופיות לצורך שלי בה.בלי לבכות מכל שיר..כמו:אולי עוד קיץ.., ואמא יקרה לי וכו'. היום אני יודעת שלפחות עשיתי כל מה שאני יכולה.קצת עצוב לי שבנשימתה האחרונה לא הייתי לידה, ומצד שני, זה היה יכול להיות מזעזע. אני חושבת עלייך..מפחד. מזל שביקשנו שקודם יתקשרו לדודה שלי ושרק אחותי תעדכן אותי. לעשות את כל הסידורים נתנו לאנשים זרים לעשות...זה פשוט לא יאומן שעשית את זה לבד.
