גם אני חדשה כאן...
בוקר טוב, קראתי את ההודעה של אורה וגם אני כמוהה קוראת שקטה כבר תקופה.
אימי נפטרה באוגסט 2003 ממחלה עליה ידענו כ 6 שבועות עד שהלכה מאיתנו.
את בעלי למרבה הצער הכרתי יומיים לאחר שקמנו משבעה. ואני אומרת לצערי כי לעולם הוא לא יכיר את כולי מאחר ולא הכיר את אימי. היום אני אמא לשניים+שניים בדרך ואני משתפת בפרטים האלה כי בקריאת ההודעות של כולן כאן בפורום אני מרגישה שחיי בעשר שנים האחרונות נפרסים לפני שוב.
איבדתי אותה כשהייתי בת 24. התחתנתי, ילדתי והפכתי לאמא בלעדיה. לשמחתי עוד בחייה הספקתי לומר לה שאם אהיה 70% האמא שהיתה לי - אהיה מרוצה ומסופקת.
ואכן, היום, כמעט בכל משפט מכוון או אקט חינוכי אני שומעת אותה מדברת מגרוני.
אני כותבת את ההודעה מתוך מקום מאוד שלם ורגוע. היום ובתקופה האחרונה אין בי עצב, אלה השלמה והבנה.
שאלה כאן אחת הבנות איך ממשיכים הלאה והאם באמת מתרגלים. אז כן. מתרגלים. אבל כמו בכל דבר צריך לבחור להתרגל. ולבחור להתרגל אין משמעותו שמוותרים על השכול, העצב או על אמא.
אני יכולה לספר שבתקופה האחרונה, הפעמים היחידות שחנקו הדמעות את גרוני הן כשבכורי בן החמש העלה שאלות לגבי התמונה הקטנה שיש לי בחדר. מי זו? ואיזו אמא היא? וכששתפתי אותו בכמה נפלאה היא הוא ישר השוויץ שגם אמא שלו היא הכי בעולם.שיטפון של דמעות.....
אין לי יותר מידי מה להוסיף כאן. ברור לי שיש לי המון מה לומר אחרי עשר שנים ללא אמא, אך היה לי חשוב לפתוח את הבוקר לכתוב לכן ולומר לעצמי - שהכל בסדר. ובסך הכל עם כל הקלישאה שבדבר - החיים באמת באמת ממשיכים.
יום מקסים.
בוקר טוב, קראתי את ההודעה של אורה וגם אני כמוהה קוראת שקטה כבר תקופה.
אימי נפטרה באוגסט 2003 ממחלה עליה ידענו כ 6 שבועות עד שהלכה מאיתנו.
את בעלי למרבה הצער הכרתי יומיים לאחר שקמנו משבעה. ואני אומרת לצערי כי לעולם הוא לא יכיר את כולי מאחר ולא הכיר את אימי. היום אני אמא לשניים+שניים בדרך ואני משתפת בפרטים האלה כי בקריאת ההודעות של כולן כאן בפורום אני מרגישה שחיי בעשר שנים האחרונות נפרסים לפני שוב.
איבדתי אותה כשהייתי בת 24. התחתנתי, ילדתי והפכתי לאמא בלעדיה. לשמחתי עוד בחייה הספקתי לומר לה שאם אהיה 70% האמא שהיתה לי - אהיה מרוצה ומסופקת.
ואכן, היום, כמעט בכל משפט מכוון או אקט חינוכי אני שומעת אותה מדברת מגרוני.
אני כותבת את ההודעה מתוך מקום מאוד שלם ורגוע. היום ובתקופה האחרונה אין בי עצב, אלה השלמה והבנה.
שאלה כאן אחת הבנות איך ממשיכים הלאה והאם באמת מתרגלים. אז כן. מתרגלים. אבל כמו בכל דבר צריך לבחור להתרגל. ולבחור להתרגל אין משמעותו שמוותרים על השכול, העצב או על אמא.
אני יכולה לספר שבתקופה האחרונה, הפעמים היחידות שחנקו הדמעות את גרוני הן כשבכורי בן החמש העלה שאלות לגבי התמונה הקטנה שיש לי בחדר. מי זו? ואיזו אמא היא? וכששתפתי אותו בכמה נפלאה היא הוא ישר השוויץ שגם אמא שלו היא הכי בעולם.שיטפון של דמעות.....
אין לי יותר מידי מה להוסיף כאן. ברור לי שיש לי המון מה לומר אחרי עשר שנים ללא אמא, אך היה לי חשוב לפתוח את הבוקר לכתוב לכן ולומר לעצמי - שהכל בסדר. ובסך הכל עם כל הקלישאה שבדבר - החיים באמת באמת ממשיכים.
יום מקסים.
