סיפור רגיש...
את המאמר הם נתנו לבחור בשם קליף ג'ונס, שהיה אז סולן של להקה מצליחה (שכחתי את השם לרגע). ג'ונס אוהד גדול של בארט, והפלויד בכלל, ואין ספק שהוא כתב את הדברים מתוך כוונות טובות. אבל... הוא נסחף, והגזים בתאורים של מצבו הפיזי הרגיש של בארט. מהכתבה נשמע כאילו בארט עיוור וחצי-גוסס, עם רגל אחת בקבר. MOJO, ככל הנראה, לא טרחו לבדוק אם העובדות אכן נכונות, לפני הפרסום. הכתבה הבהילה אוהדים רבים ברחבי העולם, והיו התארגנויות אד-הוק של אוהדים שהתכוונו ליסוע לקיימברידג' כדי לעמוד על המצב בשטח בעצמם. היו גם פניות בכתב לרשויות הרווחה בעיריית קיימברידג, כמדומני, ועוד כהנה. משפחתו של בארט התעצבנה ביותר על הכתבה, שלטענתם לא היתה מדוייקת, וגם בעקיפין הטילה ספק בטיפול שהם נותנים לסיד. הם פרסמו מכתב הכחשה ב"דיילי מייל" זמן קצר אחר כך (מן הסתם בגלל שגם העתונות המיינסטרימית שמעה על זה, ומיחזרה את עיקרי המאמר של ג'ונס). גם דייויד גילמור, המיודד עם המשפחה, התעצבן, וחיכה לג'ונס בסיבוב. שנה לאחר פרסום הכתבה, הוציא ג'ונס ספר שהתיימר לנתח את כל שירי הפלויד ולהסביר מה עומד מאחוריהם. גילמור מנע את הפצת הספר באנגליה, בטענה שיש בו שגיאות עובדתיות רבות (מה שהיה נכון, לדברי אנשים שקראו אותו), ושיש בו לשון הרע כנגד גילמור (מה שכנראה לא היה נכון, לפי אותם מקורות). הפרשה הזו היתה, להערכתי, גם מאחורי היוזמה לכתוב ביוגרפיה נוספת (רביעית במספר) על בארט, בתחילת העשור הנוכחי. מדובר בספרו של טים וויליס Madcap: the Half-life of Syd Barrett, שיצא לפני כמה שנים. וויליס סיפר בראיונות שמטרתו העיקרית בספר היתה להזים שמועות ואגדות אורבניות שפרחו לגבי בארט, במהלך 30 השנים הקודמות. לא קראתי את הספר, אבל מהביקורות עולה שהחלק האחרון בספר עוסק במצבו הבריאותי הנוכחי של בארט, כ"תשובה" לכתבה של ג'ונס. וויליס תיאר עצמו בראיונות כידיד וותיק של גילמור. התמונה הכללית העולה מתוך אותם ראיונות, היא שגילמור היה הכח המניע מאחורי כתיבת הספר, ויתכן שאף היוזם שלו. וויליס סיפר על סיוע רב של גילמור במהלך הכתיבה, ביצירת קשר עם מרואיינים (במיוחד משפחת בארט, שחושדת בעיתונאים ולא משתפת אתם פעולה בד"כ) ובמתן מידע נוסף. אגב, בימים אלו MOJO שוקדים על כתבה נוספת על בארט. הפעם על העבר הרחוק, לא ההווה.
