בהתחלה הייתי נגד מצעד הגאווה בירושלים
האמנתי שאנו צריכים להיות גאים במי שאנחנו וחלילה לא להתבייש, אבל בגלל שיש קהילה גדולה בירושלים שאורח חיינו אינו לרוחה ופוגע בה, יש להתחשב ולא לנופף לה בזה מול הפנים. כמה שטעיתי. ואני חושבת שטעיתי רק בגלל המהומות שפרצו בירושלים לפני מצעד הגאווה הראשון בעיר (אני חושבת שזה היה הראשון). כשראיתי עד כמה החרדים, וגם חלק מתושבי ירושלים הלא חרדים, לא מכבדים אותי. עד כמה הם לא ממש רוצים לנסות ולהבין, לנסות ולמצוא דרך בה שני הצדדים יהיו מרוצים ויוכלו לחיות יחד, כל אחד על פי חייו שהוא בחר לו. הבנתי שאם לא נראה את עצמנו ו"נלחם" למען הזכות לחיות לפי איך שאנו רוצים, בכל מקום בו אנו בוחרים, מצבנו עלול להיות לא טוב. וה"נלחם" במירכאות כי אני נגד מלחמה. אני מאמינה שכל עוד אני אוהבת, לא ממש משנה את מי אני אוהבת, גבר או אישה. חבל לי שאנשים חשוכים לא מאמינים בזה. אותם אנשים שכביכול מדברים בשם האלוהים. אלוהים שאני מאמינה שכולו אהבה, ושאין סיכוי שהוא נגדה, נגד האהבה, על צורותיה וגווניה השונים. מפחיד אותי לחשוב שיום יבוא ולא אוכל להסתובב עם אשתי והילדה שלנו (לעתיד ), בלי לפחד. אבא שלי לא מבין למה בכלל צריך לעשות מצעד גאווה. שכל אחד יחיה איך שהוא רוצה, אבל לא צריך לצעוק את זה. ואני חושבת שהצעקה דומה לצעקתן של הפמניסטיות, שאולי אף דעכה בטרם עת. חייבים לצעוק, חייבים להראות שאנחנו כאן, חייבים להיות על סדר היום. כי העובדה שמנהיגים, או מנהיגים לעתיד, מדברים כנגדנו, למען קולותיהם של קבוצה אחרת, מראה כי דרכנו להכרה וקבלה מלאים, עוד ארוכה. ורק בשביל הילד או הילדה המפוחדים, שגרים בירושלים וחושבים שהם טמאים, בהמות, או סתם חולים, רק בשביל להיות שם למענם, רק בשביל זה שווה כל המצעד.
