גט על גלגלים
מכרתי אותה, את החופש שלי. אתמול, חתמתי על העברת בעלות. קיבלתי צ'ק. זהו, הסתיים פרק. לפני שפגשתי את הקונה לסגירת העסקה, הוצאתי הכל ממנה, מהחופש שלי. את כל מה שאחסנתי בה מאז 98, מאז שהיא סמלה לי את החופש. הורדתי ממנה מדבקות (כן, גם את הסטיקר של הפורום) וגם את הסטיקר של #סקס-עברי (זה סיפור אחר לגמרי), את הסטיקרים של 'שבע'. פרקים שונים מחיי, בסטיקרים על הפגוש האחורי שלה. יש שם גם את השריטות שהוא עשה כשעזבתי אותו. הקישוט הנצחי שהוא השאיר מאחוריו כשאמרתי שאני לא רוצה להיות איתו, הג'ינגי. המכה בפגוש שעשיתי כשבכיתי כשגיליתי שחבר בגד. השפשוף בדלת שעשיתי כשחזרתי מעוד ראיון עבודה בלי תוצאה. אני יודעת מאיפה כל מכה ושפשוף ושריטה. למה הם קרו, ואיך עשיתי אותם, ואיזה ארוע היה שם על הרכב. אפילו הכתם על הריפוד בכסא שליד הנהג- אני זוכרת ממה זה נוצר. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי כשנהגתי בה. בטלפון, בדרך לאיפהשהו, הוא זרק את זה לחלל הרכב מתוך הדיבורית שלי. ביום אחר הוא שר לי שירי אהבה כל הדרך לעבודה. גם הטלפון הזה עבר הרבה איתי. כל ה7 שנים האחרונות חרוטות ברכב הזה. כל העצב, הכעס, הפאשלות, הכאב, ושמחה.הכל איכשהו עבר שם בנסיעה. שני בכתה. לא רצתה להפרד ממנה, מהחופש שלי. זה גם היה שלה. 7 שנים אנחנו מסתובבות בה לכל מקום. בכינו בה, נסענו בה לטיולים, לחופשות, נהלנו שיחות מעבר לכתף שלי (היא תמיד מאחורה). היא ישנה בה. היה לה תמיד שמיכה מאחורה. פעם כל הרצפה היתה מכוסה במבה. כל הרכב הסריח מהבמבה שלה תמיד. אמרנו שלום, וסובבנו את הגב ועלינו הביתה. זהו. נגמר. כששני היתה בת 3, ארזנו חפצים והלכנו. השכרתי דירה. קניתי הכל חדש, כי כל מה שהיה נשאר אצלו. הבית נשאר אצלו, הרהיטים, הרכב. ישנו כמה שבועות על מזרון שחברה שלי השאילה לי. כי הוא רצה את המיטות אצלו. מעט מאוד הצלחתי לקחת איתי, ותמיד מצחיק אותי בפעמים הבודדות שאני נמצאת אצלו בבית, לראות את החפצים של סבא וסבתא שלי אצלו (זה צובט לי) את הרהיטים שההורים שלי רכשו עבורינו. הכל הוא חמד, לא ויתר על כלום. וסופסוף הוא הבין שלכל דבר יש סוף, ואת הרכוש שהוא רצה יותר מהכל, הוא לא יכול להשאיר אצלו, וקיבלתי גט. שנה וחצי של סרוב למתן גט, הסתיים. הוא ויתר. ואז היה אפשר להוציא קצת כסף, ולקנות את מה שהיינו צריכות. כשנולדתי, סבא שלי רכש מניות. במשך הזמן, קנו, מכרו, שינו פה ושם את התיק.לימים התברר שהוא קנה נכון.תיק השקעות שהכיל כמה מניות של מיקרוסופט. מכרתי הכל, קניתי רכב. (סבא שלי רצה להרוג אותי שמכרתי את המניות אבל לא ממש היתה לי ברירה.) אז נסעתי בה, במיקרוסופט שלי, במשך 7 שנים. הרכב הזה, זה היה החופש שלי, הגט שלי, השחרור שלי. למדתי לנהוג עליה, היו תאונות. היו כמה נסים. זה היה היכולת שלי להיות עצמאית, לעשות הכל לבד, רק אני. בלי לבקש טובה, בלי עזרה מאף אחד, בלי לבקש רשות. בלי לפחד שיכעסו עליי, שלא ירשו לי, אני ורק אני ורק אני ורק אני. זה היה אותו הרגשה כשהשכרתי את הדירה. סדרתי אותה, ניקיתי, תלינו תמונות. כל החברים שעזרו לסדר, הלכו. זרקתי את הקופסאות של הפיצה, והסתובבתי בכל החדרים הריקים, שיש בהם רק חפצים שלי ושל שני. אין בהם בכלל משה. אין שערות על הרצפה, אין בגדים בכל מקום, אין מחנק של דיקטטור בגרוש. ריחפתי לי בין החדרים: שלי שלי שלי. לבד. רק שלי. דירה ורכב, אמא וילדה. והיה לנו טוב במשך הזמן. היא גדלה, אני השתניתי. למדנו המון. ממשיכות ללמוד. ומכרתי אותה. בדרך לפגוש אותו אמרתי פעם אחרונה את תפילת הדרך. בדקתי שהוצאתי הכל. רוקנתי את עצמי מתוכו. ואני אתגעגע אליה. למרות שזה רק פח וגלגלים ומנוע. היא מסמלת עולם ומלואו. והוא, האיש שקנה אותה בשביל אשתו, בכלל לא יודע שהוא נוסע בגט על גלגלים.
מכרתי אותה, את החופש שלי. אתמול, חתמתי על העברת בעלות. קיבלתי צ'ק. זהו, הסתיים פרק. לפני שפגשתי את הקונה לסגירת העסקה, הוצאתי הכל ממנה, מהחופש שלי. את כל מה שאחסנתי בה מאז 98, מאז שהיא סמלה לי את החופש. הורדתי ממנה מדבקות (כן, גם את הסטיקר של הפורום) וגם את הסטיקר של #סקס-עברי (זה סיפור אחר לגמרי), את הסטיקרים של 'שבע'. פרקים שונים מחיי, בסטיקרים על הפגוש האחורי שלה. יש שם גם את השריטות שהוא עשה כשעזבתי אותו. הקישוט הנצחי שהוא השאיר מאחוריו כשאמרתי שאני לא רוצה להיות איתו, הג'ינגי. המכה בפגוש שעשיתי כשבכיתי כשגיליתי שחבר בגד. השפשוף בדלת שעשיתי כשחזרתי מעוד ראיון עבודה בלי תוצאה. אני יודעת מאיפה כל מכה ושפשוף ושריטה. למה הם קרו, ואיך עשיתי אותם, ואיזה ארוע היה שם על הרכב. אפילו הכתם על הריפוד בכסא שליד הנהג- אני זוכרת ממה זה נוצר. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי כשנהגתי בה. בטלפון, בדרך לאיפהשהו, הוא זרק את זה לחלל הרכב מתוך הדיבורית שלי. ביום אחר הוא שר לי שירי אהבה כל הדרך לעבודה. גם הטלפון הזה עבר הרבה איתי. כל ה7 שנים האחרונות חרוטות ברכב הזה. כל העצב, הכעס, הפאשלות, הכאב, ושמחה.הכל איכשהו עבר שם בנסיעה. שני בכתה. לא רצתה להפרד ממנה, מהחופש שלי. זה גם היה שלה. 7 שנים אנחנו מסתובבות בה לכל מקום. בכינו בה, נסענו בה לטיולים, לחופשות, נהלנו שיחות מעבר לכתף שלי (היא תמיד מאחורה). היא ישנה בה. היה לה תמיד שמיכה מאחורה. פעם כל הרצפה היתה מכוסה במבה. כל הרכב הסריח מהבמבה שלה תמיד. אמרנו שלום, וסובבנו את הגב ועלינו הביתה. זהו. נגמר. כששני היתה בת 3, ארזנו חפצים והלכנו. השכרתי דירה. קניתי הכל חדש, כי כל מה שהיה נשאר אצלו. הבית נשאר אצלו, הרהיטים, הרכב. ישנו כמה שבועות על מזרון שחברה שלי השאילה לי. כי הוא רצה את המיטות אצלו. מעט מאוד הצלחתי לקחת איתי, ותמיד מצחיק אותי בפעמים הבודדות שאני נמצאת אצלו בבית, לראות את החפצים של סבא וסבתא שלי אצלו (זה צובט לי) את הרהיטים שההורים שלי רכשו עבורינו. הכל הוא חמד, לא ויתר על כלום. וסופסוף הוא הבין שלכל דבר יש סוף, ואת הרכוש שהוא רצה יותר מהכל, הוא לא יכול להשאיר אצלו, וקיבלתי גט. שנה וחצי של סרוב למתן גט, הסתיים. הוא ויתר. ואז היה אפשר להוציא קצת כסף, ולקנות את מה שהיינו צריכות. כשנולדתי, סבא שלי רכש מניות. במשך הזמן, קנו, מכרו, שינו פה ושם את התיק.לימים התברר שהוא קנה נכון.תיק השקעות שהכיל כמה מניות של מיקרוסופט. מכרתי הכל, קניתי רכב. (סבא שלי רצה להרוג אותי שמכרתי את המניות אבל לא ממש היתה לי ברירה.) אז נסעתי בה, במיקרוסופט שלי, במשך 7 שנים. הרכב הזה, זה היה החופש שלי, הגט שלי, השחרור שלי. למדתי לנהוג עליה, היו תאונות. היו כמה נסים. זה היה היכולת שלי להיות עצמאית, לעשות הכל לבד, רק אני. בלי לבקש טובה, בלי עזרה מאף אחד, בלי לבקש רשות. בלי לפחד שיכעסו עליי, שלא ירשו לי, אני ורק אני ורק אני ורק אני. זה היה אותו הרגשה כשהשכרתי את הדירה. סדרתי אותה, ניקיתי, תלינו תמונות. כל החברים שעזרו לסדר, הלכו. זרקתי את הקופסאות של הפיצה, והסתובבתי בכל החדרים הריקים, שיש בהם רק חפצים שלי ושל שני. אין בהם בכלל משה. אין שערות על הרצפה, אין בגדים בכל מקום, אין מחנק של דיקטטור בגרוש. ריחפתי לי בין החדרים: שלי שלי שלי. לבד. רק שלי. דירה ורכב, אמא וילדה. והיה לנו טוב במשך הזמן. היא גדלה, אני השתניתי. למדנו המון. ממשיכות ללמוד. ומכרתי אותה. בדרך לפגוש אותו אמרתי פעם אחרונה את תפילת הדרך. בדקתי שהוצאתי הכל. רוקנתי את עצמי מתוכו. ואני אתגעגע אליה. למרות שזה רק פח וגלגלים ומנוע. היא מסמלת עולם ומלואו. והוא, האיש שקנה אותה בשביל אשתו, בכלל לא יודע שהוא נוסע בגט על גלגלים.
גם lady d היתה שם רוב הזמן. חכי תראי מה אני הולכת לעשות למיצובישי של עופר עכשיו.
