גזר הדין במשפט המתעללים בחוסי "איתנים"

[עדיה222]

גזר הדין במשפט המתעללים בחוסי "איתנים"

הבוקר נודעו גזרי הדין במשפט המתעללים בחוסים בבית החולים לחולי נפש "איתנים".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4434666,00.html

אני מסתובבת מצד לצד, הרוסה מהעונשים הקלים, (אף על פי שנציג הפרקליטות הסביר איזה הישג זה שהורשעו מנהל בית החולים ועוד מנהלים. המנהל הוא פסיכיאטר מכובד עתיר זכויות.)

אני הרוסה מהזכרונות שלי על הטיפול בהוריי על ידי המטפלות, על ידי המטפלת שלא יכולתי לפטר אותה, (מטפלת-הלילה. ביום היתה מטפלת מעולה), שבמשך זמן רב הייתי שבוייה ביחס הגס שלה להוריי, ולא ידעתי מה לעשות, הייתי במין נמנום של הלם מול הגסות שלה. (היו סיבות משפחתיות-מערכתיות לשיתוק שלי).
בסופו של דבר הצלחתי לשלח אותה, ואף אחד לא יודע על הימים והלילות שעברו עליי במחשבה שאני לא מגנה על הוריי כפי שצריך.

כמובן, אותה מטפלת לא פשעה שום פשע, לא התעללה. רק היתה לא טובה, דאגה אך ורק לעצמה, וכו' וכו'.

אני חושבת על המשפחות של החוסים ב"איתנים" - אילו חודשים ושנים הם עברו, כשיקיריהם היו מאושפזים במחלקה של האחות המופרעת שהשופט תיאר כך:

היא הייתה "ללא ספק הרוח החיה מאחורי מעשי ההתעללות. מזגה הקשה, הקשוח, הבלתי מתפשר יוצא מהדמות הדומיננטית בשטח".

 

[עדיה222]

המשך - חוסי "איתנים" -

במשך תקופה ארוכה הוריי היו חולים סיעודיים לחלוטין, תלויים לגמרי בעזרת הזולת, ושניהם היו בבית, במין בית-אבות-סיעודי בתוך ביתם, עם המיטות המיוחדות, המטפלות, וכל המערכת החורקת של ביקורי הרופאה, ביקורי האחיות, האשפוזים, החזרה הביתה, והרמזים העבים מצד אותה מערכת, שאין למעשה אמצעים לטפל בהם, כל ביקור רופאה או אחות מושג בדברי נימוסין הכי מעודנים, כאילו תשומת הלב להוריי היא פעולה שלפנים משורת הדין. כי המערכת ענייה, גדושה, עמוסה, עולה על גדותיה, אין זמן.

בפעולה בנאלית אך פלאית של ספוג-לוח, נמחו מזכרוני הזמין הרבה מאוד מהדברים האלה. ונמחה מהזיכרון המבט של אמא שלי שמשדר פחד, והמחשבה שלי שהיא פוחדת מהמטפלת (אחרי מות אבי, כשנשארה לבד עם המטפלת), והמחשבה שאני לא יודעת מה קורה, ומדוע המבט הזה, הרי המטפלת (האחרת, לא אותה רעה וגם לא אותה טובה, אלא מטפלת שלישית) נראית ממש בסדר, הן בשיחה איתה, הן בהתנהגות, הן בהמלצות הרבות.
והתוכנית שלי להתקין מצלמה נסתרת, וכמה אתרי האינטרנט (בינתיים האינטרנט התפתח והמצור של העדר-מידע הוסר) מלאים בחברות שמוכרות מצלמות נסתרות.

והמבט של אמי (היא כבר היתה זקנה-זקנה-זקנה... ומאוד מאוד תלוייה בזולת) התקשר בהבנתי גם למשהו עמוק שיש לאמי כלפיי, מרכיב עמוק של היחס שלה אליי שאומר: "אני (כלומר היא, אמי) יודעת דברים על בני האדם, ואת לא יודעת כלום".
לכן היא יודעת כמה המטפלת היא אדישה, אגואיסטית, מתעלמת, עושה את המינימום, ואף מעמידה פנים של טובה, כי היא פוחדת ממני המעסיקה שלה. אבל אני - שאני תמימה כזאת, מחונכת חינוך ישראלי בהיר וחופשי - אני לא יכולה לראות את הדבר הזה.
ובגלל שאני תמימה ויש לי חינוך ישראלי חופשי אך חסר-תועלת, הרי גם ממני אין לאמא שלי תקווה.

 

[עדיה222]

המשך - החוסים

בשנים האחרונות האלה באתי אל הוריי כל יומיים, ואחר כך כשאמי נותרה לבדה באתי כל יום כמעט.
אני חושבת על הקרובים של החוסים ב"איתנים", על הקרובים של החוסים בכל כך הרבה מוסדות, על הקרובים של מאושפזים סיעודיים בבתי אבות - הם לא יכולים להיות שם, הם לא יכולים לפטר את המטפלת, הם לא רואים כלום.
יחד עם הקמת בית האבות הביתי של הוריי, כל הזמן חשבתי שיהיה טוב יותר להוריי בבית אבות אמיתי, ובו על פי חלומותיי היפים הם יהיו מטופלים על ידי צוות מקצועי ישראלי - מין אידאל מומצא שלי, על פי מודל של האחות האחראית במרפאת קוצבי הלב, שהכרתי, דמות מופת של אחות ישראלית ותיקה... איזה הבלים ילדותיים שלי...
אבל האחים שלי אמרו שאי אפשר בכלל לחשוב על בית אבות להורים, זה יהיה מחריד. ולא הלכתי לשום מקום, לא בדקתי שום מוסד. נשארתי בתוך ההלם המנומנם שלי, שהיה רצוף בפעילות גדולה מאוד, ובהכרות הולכת וגוברת עם מערכות הטיפול. כל זאת מבעד למסך הנמנום שכיסה את המציאות.

 

[עדיה222]

עבודות שירות למנהל לשעבר של "איתנים"

המנהל לשעבר של "איתנים" נענש ב-400 שעות שירות לטובת הקהילה.
בחלוף השעות, תחושות הנקמה שלי במנהל עוברות גלגולים שונים.
בהתחלה: המחשבה שהעונש צריך להיות להביא אותו לאותו מצב של החוסים שלו,
תחת שיטות המשמעת של האחות שהורשעה. לאכול את הקיא שלו ועוד.
אחר כך - המחשבה להטיל עליו הופעות פומביות שבהן יסביר את הפשע שלו.
הוא יתאר את הפשע שלו, ויתאר את הרגשות החוסים שלו.
והוא יסביר במילותיו שלו את החובות שלו כלפי החוסים, שהוא הפר.
הופעה פומבית: במקום טקסים לזכר רבין, עם מסכים ומערכות הגברה, ינוצלו
אותם מסכים ומערכות הגברה להופעה הפומבית של מנהל בית החולים לשעבר.
או שהמנהל ישולב בטקס!!
זה יהיה חלק מהטקס לזכרו של רבין!! יפה הבלורית והטוהר ליד
הנשכחים של העולם, ליד הנזנחים והננטשים של ישראל!!

 

[mykal]

רעיונות נפלאים,

ואני תוהה האם נדמה לך שמישהו באמת
ילמד ממה שהוא יספר?
את באמת חושבת שהוא מרגיש בר מזל שיצא בזול?
אני בטוחה שהוא חשב שנעשה לו עול. כי הוא חושב
שזה לא בר ביצוע לדעת הכל.
אני גם לא חושבת שעבודות השירות 'יחנכו' או ישנו את דעתו/גישתו/אופיו.

 

[שרה15555]

מבינה את כאבך

עדיה, כואבת את כאבך. לדעתי, ואולי אני טועה אך כך זה מרגיש לי, עצם זה שהורייך היו בבית עם טיפול כראוי בביתם שלהם, בסביבה הטבעית שלהם, עדיפה על פני מוסד זר וקר. דודתי, נפטרה כשהייתה מבוגרת אך לא קשישה, תמיד אמרה שהיא מעדיפה למות בבית ולא הסכימה בשום אופן ללכת לבית אבות ולדעתי היא צדקה.

 

[עדיה222]

שרה - תודה גדולה על התמיכה שלך

ועל החיזוק מתוך דברי דודתך.

 

[mykal]

עדיה, קראתי בצער

עברו 9 שנים מאז התגלתה הפרשה ורק עכשיו גזר הדין,
זה עוד יותר מפחיד ומזעזע.

אבל בואי תפרידי בין מטפלת הלילה הלא טובה של אימך,
לבין מה שקר במוסד.
היא לא פגעה בהוריך פיזית. בבוקר כבר היתה מטפלת טובה,
ואת הגעת והענינים סודרו.
אני מבינה את הכאב שלך, אבל מנגד הרי לא היתה אלטרנטיבה.
ולא זה גרם להוריך נזק, חוץ מאי נעימות (שבטוח לא היית רוצה).

אגב, אתמול ניחמתי אבלים אצל מישהיא,
שאמא שלה היתה מאושפזת, והיא לקחה אחות שתישן איתה בבי"ח,(תמורת תשלום מכובד)
היא היתה מוטרדת והגיע באמצע הלילה לאמא שלה, וגילתה שהאחות הזו ישנה.
היא אפילו לא הירה אותה, ישבה שם,
ואחרי שעה האחיות האחרות במחלקה העירו אותה.
והיא אמרה--אהה כמה דקות חטפתי תנומה, אני שומעת הכל.

אין מה לעשות--הצער על הדברים האלה מיותר.
עובדה שגם החולה ישנה.זה מרגיז, נכון,
אבל הצער על זה לא נכון.

 

[עדיה222]

MYKAL קודם כל תודה, כמובן, מה שכתבת עוזר מאוד

וגם -קודם כל תודה שקראת מה שכתבתי. הרי אני כותבת לאוויר האינטרנטי. ואני גם די מתביישת להעסיק את הזולת בעניינים האלה.
למעשה, באותה תקופה כן דיברתי על הדברים האלה, עם כמה חברות, ומזל שדיבוריי היו מוגבלים. אבל כמובן עכשיו, כשהדברים הם בגדר זכרונות שפתאום פורצים - כמובן לא אעז להעלותם לפני שום אדם פנים אל פנים. הם ממש יתפלצו לראות אותי שקועה בעבר הזה ללא שום תועלת ושום ביקורת עצמית!!

אז אני קופצת על המציאה - הנה הפורום הזה, הנה פורמט ההודעה שמאפשר להקליד ולבכות מול המסך. באמת תודה שקראת ושאת קוראת.

ובכן, אמשיך, למה לא?

המטפלת של הלילה לא פגעה בהוריי פיזית, ברור. והיו לה אפילו צדדים טובים... מה שמסביר את אי היכולת שלי לפעול להחליף אותה, מין התלבטות שווא כזאת שהעסיקה אותי מאוד.
מה שדומה במשפט "איתנים" ובטיפול בהוריי, זה חוסר הישע, התלות, המאבק לשמירה על צלם האדם של הקרובים לנו, והתלות שלנו עצמנו במערכות המטפלות. אלה אותן מערכות שנקרעות בין תפקודן האדיש, המעליב, לבין המחוייבות שלהן לצלם האדם.
הרופא המנהל - הוא ראש מערכת כזאת.
רופא מנהל אחר הגיע לבית המשפט כעד-הגנה, כדי להסביר שהוא לא יכול לדעת מה מתרחש בכל פינה ובכל רגע בבית החולים שלו.

 

[עדיה222]

צ'כוב - "אגף מספר שש"

זאת כמובן נקודת הציון ההכרחית כשדנים באוזלת היד של המטפלים.
אחרי מחשבות הנקם במנהל לשעבר של "איתנים", נזכרתי בסיפור הזה.
ייתכן שאפשר לקרוא אותו כוידוי של צ'כוב בעצמו על אוזלת היד שלו - כרופא, כאדם.
או אולי זה הסבר או התנצלות מדוע איננו רופא אלא בחר ב"בריחה" אל הדמיון, אל הבדיון, אל הבמה (נשא לאישה שחקנית...).
והמחשבות האלה מובילות אותי להנמכת הקול שלי, ולהנמכת הזעקה שלי לנקמה במנהל בית החולים.

 

[mykal]

כמה דברים, (לענינים שונים)

1)טוב שיש הפורום הזה,
כמוך גם אני נהנית מהמקום המאפשר הזה.
2)תמשיכי לכתוב, אני אוהבת לקא אותך,
מענין לי, 'מאפשר נבירה במחשבות אל עולם קסום ומרוחק'
3)לענין חוסר האונים והתלות,
זה מצב שקורה לנו כל הזמן בחיים,
כשנולד תינוק, עד הגיל שהוא 'עמד על דעתו' ויכול להביע רצונו
עובר פרק זמן נכבד שהוא חסר אונים ותלוי באימו/אביו ומטפליו השונים,
ואנחנו מחויבים לו.
אנחנו כאנשים עובדים, לא מעט פעמים אנחנו חסרי אונים כלפי הממונים עלינו,
וממש מתוך מודעות 'מתקפלים', וגם אם תאמרי לי--יש לנו ברירה, זה נכון רק חלקית.


וכאן אעבור לענין הוריך, את לא יכולת לעבור לגור איתם,
וגם אם היית עושה זאת, לא היית יכולה להיות ערה ומתפקדת 24/7 בטיפולם,
וגם אם היית מתגברת ועושה זאת אני בטוחה שלבסוף היו נפרדים מן העולם,
כי זה מה שקורה במציאות, ואז? לא היית מתיסרת? לא היית מתגעגעת?
לא היית כואבת את לכתם?
אז דאגת שיהיו בבית, ודאגת למטפלות, ואחת קצת פחות נחמדה, אבל לא מזיקה,
וכיבדת אותם, ואני בטוחה שהם הכירו לך תודה, ולא היו רוצים שתהיי במקום המטפלת
כי זה היה מביש אותם.

בואי קחי את המכלול הזה, ותהיי הכי מרוצה והכי גאה בדרך ששמרת עליהם
וחוסר האונים נמצא בדברים שונים, גם כשאנחנו שם.

 

[עדיה222]

כן לא יכולתי לגור עם ההורים...

כשאמי נשארה לבדה, חשבתי איזה יופי היה אילו הייתי לוקחת אותה לגור איתי, כמו שעשו פעם, כשאמא האלמנה הזקנה היתה באה לגור עם הילדה.
אבל כמובן זאת בכלל לא היתה אופציה, לא אופציה נפשית לאמי או לי, וגם לא אופציה מעשית. הבית של הוריי היה גדול ונוח, והמטפלות הרגישו שם טוב מאוד, באוויר ובמרחב הטוב.
אבל: אמי בעצמה סיפרה לי על סבתא שלה, אם-אמה, שגרה איתם בבית.
כמובן, אלה צורות חיים שהתקיימו באותה גולה רחוקה.
.

 

[mykal]

מוסיפה משהו אישי,

אבא של בעלי, היה מאושפז בבה"ח שבו גם בעלי עובד,
ובעלי עשה הרבה והכל כדי שיקבל את הטיפול הטוב ביותר.
היה איתו הרבה זמן, ושאל והתענין אצל הרופאים.
(אביו היה חולה בסרטן הלבלב, והיה אדם מבוגר בן למעלה מ--90)
באחת הפעמים שהיה אצלו, ראה אותו ישן, הכל לכאורה היה רגיל,
הוא יצא מהביקור, עד שבעלי הגיע לחדרו,(אפילו לא 10 דקות) בא אח מהמחלקה
וקרא לו לחזור אביו נפטר.
הרבה זמן, בעלי 'חשד' ש"עזרו" לו למות.
ורצה לברר עם מנהל המחלקה--הרבה זמן הצלחתי להניא אותו מלעשות זאת.
הוא עשה ודיבר, וכמובן שהכל הוכחש.

ואני שאלתי את בעלי-מה יצא לך מהשאלה? אבא שלך חזר לחיות? לא--סתם פגעת ברופא.
ואם עזרו לו? אז??? נכון אסור להם, נכון עצוב ,
האם אבא שלך בכלל חי? שכב מורדם ומונשם, זה חיים זה?
האם אבא שלך היה חי לעולם?
זה לא שאינני מבינה את הכאב שלו,
אני 'מתבוססת' בכאבים בגעגועים שלי ומבינה ושותפה לשלו.
אבל צריך לשים את הדברים בתוך הגיון של חיים במציאות.
ולתת גבול לכל הרגשות הנוראיים שמלוים אותנו אחרי האובדנם.

(סליחה על האורך והברברת, אני אומרת וכותבת גם בשביל עצמי
זה מכניס גם אותי ל'שליטה, שוב סליחה).

 

[עדיה222]

MYKAL על אבי בעלך

הטלת החשד של בעלך - כל כך איכשהו מקרבת אותו אליי או אותי אליו... אני מדמה את הביקורים שלו, כמה פעמים ביום, בחדר שבו מאושפז אביו, קשיש שחולה בסרטן הלבלב.
הוא רואה את אביו ישן, והוא שמח שלפחות אביו נח לו, ישן, זוכה למנוחה מסויימת בבית החולים. והנה מודיעים שאביו נפטר.
אני ממש מבינה את מצב הנפש של הבן המסור.

לעומת הבנת החשד, הנסיון שלי בבית החולים דווקא לא תומך בתחושות החשד האלה. אכן, נכון מאוד שהיה רגע של יאוש של הצוות, יאוש והרמת ידיים מהחזרתו של הפציינט שלהם אל מצבו הקודם, אל הבית. הרגע הזה, שהיה מובחן מאוד, היה לי קשה מאוד מאוד, והדגים עוד יותר את המכאניות של רפואת בית החולים, וכן הלאה. ומעבר לרגע הזה, הצוות לא התחיל טיפולים חדשים, לא התחיל יוזמות חדשות. איתנו דיברו על קריסת מערכות הגוף. להורים השוכבים שם (לא ביחד, תודה לאל. אבל בהפרש של חודשים מספר, פחות משנה) העניק הצוות טיפול של החזקתם בחיים, אם אפשר להתבטא כך. אבי היה מחובר למכונת הנשמה במשך ימים רבים. לא נראה לי שעלה בדעתם להפסיק את חייו - המועטים, המסויימים, המלווים בצלילי מכונת ההנשמה ובשאר הצלילים של נתוני לחץ הדם והדופק.

האם יש בתי חולים אחרים, האם יש אפשרות אחרת?
והרי בעלך היה ממש עובד של בית החולים, ממש נמצא שם כל הזמן.

אני שולחת לו ניחומים, למרות הזמן שעבר בוודאי מאז מות אביו, ניחומים מאת בת (אני היא הבת הזאת), שלא יידע עוד צער כזה.

 

[mykal]

תודה עדיה, על הניחומים

ותודה על התובנות.
כנראה שהרגש 'דוחה' וממאן.
אני היום במצב שיכול 'להשליט' את השכל על הרגש.
שמאפשרת להגיון לדבר, ולפרק את הרגשות לא לגרום לי לחוסר איזון.
(מה שקרה כל השנים עד פטירת אבא).

ורק האדם הכואב, צריך למצוא את הפתרון לאפשר לרגש
לא לטלטל. הוא עצמו יודע איך נכון לו.

 

[אשבל1]

עדיה יקרה,

קראתי הכל, כואב , עצוב, כל כך ניסית להגן על הורייך, לתת להם להזדקן בכבוד בביתם שלהם, בסביבה ביתית חמה ותומכת, ונשמע שבסך הכל הצלחת, לא הרבה קשישים זוכים לכך לצערנו, וכמו במקרה המדובר גם לא הרבה מוגבלים.

כמובן שאין שום הצדקה לאנשי סיעוד ומטפלים לנהוג כך בחסרי ישע, וחבל שעובדים אלו לא זוכים לקבל שכר גבוה יותר, אולי אז היו בוחרים אנשים איכותיים יותר ולא היה מחסור בכח אדם בענף, כמובן שיש כאן גם עניין של חינוך , לכבד קשישים ומוגבלים,

נושא קשה וכואב.

 

[עדיה222]

אשבל, תודה שקראת, תודה על דבריך,

אשבל קודם כל תודה שקראת את המון ההודעות שלי. ממש לא ידעתי מה לעשות עם התפרצות הזכרון, והפנים של אמא שלי שממש ראיתי מולי.
שנית תודה גדולה באמת שאת "משקפת לי" את הטיפול בהוריי כמשהו מוצלח.
כלומר, שאת מזכירה את הקריטריון של השארת אבא ואמא בבית. ואגב אני לא לגמרי תפסתי שלהישאר בבית זה טוב.
הנקודה הכלכלית שציינת היא באמת לגמרי לגמרי חשובה.
אבל יש גם המון מקום לשיפורים ארגוניים וניהוליים (את זה אני כותבת מהניסיון של עם מטפלי הבית של הביטוח הלאומי).
יש "כספי תיווך" שממלאים את המערכת, שנוזלים מהמערכות לתוך כיסים ציניים.
אוף די מספיק לכתוב את מרירת הלב, את הלקחים של שנות הסיעוד.

 

[אשבל1]

עדיה יקרה,אשמח אם תרגשנה נח לכתוב על הכל

על כל נושא שמעסיק אתכן, כל דבר שלאחריו תבוא איזו הקלה, או תחושת שיתוף שמביאה מעט שלווה...

 

[עדיה222]

אשבל - אוי ואבוי לא על כל נושא

שמעסיק, כי הרשת תתמוטט מרוב העומס. מצד שני כל כך הרבה נושאים שמעסיקים קשורים לאמא.

 

[אשבל1]

אני אשמח אם הקשר שנוצר בינינו

יהיה כזה שנרגיש נח לשתף, לדבר, להרהר בכל דבר