גורל דומה..

razi12

New member
גורל דומה.. ../images/Emo7.gif

האם זו רק אני שחוששת מגורל דומה. יוצא לי לחשוב הרבה על המכנה המשותף של בנות המשפחה שלי, כפי שכבר ציינתי סבתי נפטרה בגיל צעיר (אמא של אמא)בגיל 59, דודה שלי גם נפטרה מסרטן (אחות של אמא) בגיל 42 ואמא שלי בגיל 50. אני צריכה לעשות בדיקות תקופתיות ואני ממש מפחדת - מאין דוחה את התור כל הזמן, לא רוצה לדעת... ומצד שני בעלי לוחץ עלי לעשות את הבדיקות (שאני מתה מפחד לעשות)... סתם רציתי לשתף... חוץ מזה שעובר עלי יום רע... אני מתגעגעת פשוט ככה
 
אכן נושא מוכר וחשוב..

אמי איבדה את אימה כשהייתה בת 10. מאז הפעם הראשונה ששמעתי על זה, נורא פחדתי שגם אני אאבד את אמא שלי כשאהיה בת 10. בסוף זה קרה כשהייתי בת 9.5 ... מסתבר שנושא של הפחדים שהזכרת הוא נושא מוכר וידוע. ככל הנראה שאנשים שאיבדו את הוריהם [וכאן לא משנה המין], מאוד חוששים כאשר הם מתקרבים לגיל שבו היה ההורה כשנפטר. בנוסף, זה גם משנה את כל החוויה של ההסתכלות שלהם על מות ההורה. עד היום הם היו צעירים יותר ביחס אליו. והיום - הם פתאום קולטים שאדם בן גילם - עזב את העולם. כל שנה שעוברת הם כבר חווים משהו שמישהו שהוליד אותם לא חווה. פחד נוסף הוא שיקרה לך אותו דבר שקרה להורה. זה הפחד שאת מזכירה בהודעתך. בחלק מהמקרים יש בסיס יותר ראציונאלי לחשש [מחלה משפחתית, נטיה גנטית], ובמקרים אחרים - החשש הוא יותר 'פסיכולוגי'. לגבי שני הפחדים שציינתי לעיל, יצא לי גם לקרוא בספרות. פחד נוסף שאני מנחשת שקיים גם הוא, ואשמח אם האמהות שבחבורה יוכלו לאשש או להפריך מנסיונם, הוא הפחד כשהילד שלך מגיע לגיל שבו היית כשאתה איבדת את הורך. מן הסתם זה די דומה לפחד למות בגיל בו מת ההורה. ובאשר ליום הרע שעובר עליך, רזי - בהתחשב שכתבת את ההודעה אתמול, ועבר לילה בינתיים, אני מקווה שמצב רוחך השתפר. אם אני זוכרת אצלך האבל מאוד טרי, וברור שזה עדיין שלב מאוד קשה. יש ימים כאלה, אין מה לעשות... אבל אנחנו כאן, לשמוע ופשוט להיות איתך.
 

razi12

New member
פשוט תודה

תודה סקאלי, למרות שעדין עובר עלי יום לא יודע מה, עצם זה שהגבת והייחסת למה שכתבתי גרם לי להרגיש קצת יותר טוב. תודה מכל הלב
 

yamyamon

New member
האבל הפנימי שלי

אני כרגע יושבת עם חברה שלי שאמא שלה חולה, חולה בסרטן. ומדברות על מה שעובר עליה, על מה שעבר עליה והיא אמרה שלי שאבל נערך בערך כשנה, תחושת האבלות.... אני שאיבדתי את אימי בגיל 16.30 מסרטן השד יודעת שאבל לא נמשך רק כשנה ואולי ניתן לחלק את העניין לשני מצבים האבל הפנימי והאבל החיצוני. האבל החיצוני אולי מתמשך כשנה. זאת אומרת שאנו מתנהגות איך שהמשפחה רוצה לראות אותנו איך שהחברה רוצה לראות אותנו, עם כושר הישרדות גבוה את באבל אבל "חייבת" להמשיך בחיים, לחייך, ללמוד, לעבוד, לצאת,לבלות, להתחתן וכו'. כולם מסביבך אומרים לך זה הגורל, אין מה לעשות זה החיים, היא סבלה מאוד ועדיף כך, את, את צריכה להמשיך בחייך, את יש לך עוד עתיד את עדיין צעירה... ולאף אחד אין מושג שמה שאני רוצה בגיל 16.30 זה בסה"כ להתאבל על אימי שנקטפה בדמי ימייה (דרך אגב אני היום בת 32) ואילו האבל הפנימי נמשך יותר משנה הרבה יותר משנה הרבה הרבה יותר משנה, אני בת 32 כבר שנה בטיפול פסיכולוגי ועדיין מבינה שאני מתאבלת האבל הפנימי הוביל אותי לעשן בכמויות, להפחית במשקל, להכנס לדכאון סמוי שארך שנים ולמרות שבאבל החיצוני לכאורה הייתי מאוששת.באבל הפנימי עד היום אני מתגעגעת אליה, חושבת עליה, כועסת עליה אבל כבר כועסת פחות והכי כואב באבל הפנימי שהיא לא מכירה את הנכדה שיש לה בת ה 5.5 לא נורא שלא הכירה את הבעל שלי-הגרוש שלי אבל הכי כואב באבל הפנימי שהיא לא מכירה את הנכדה ואת הנכדים שיבואו. והכי קשה ואין לזה גיל שכשאני צריכה מישהו שיחבק אותי שיהיה איתי שישמור על הילדה שלי שאני במצוקה, ו/או במצוקה כלכלית או שאני פשוט מרגישה חסרת בטחון אין באמת למי לפנות ולכן הצער הכי חזק שלי הוא שלא הספקתי לבקש סליחה, לבקש סליחה על שהיא חלתה בגיל הנעורים שלי ואני הייתי בפאן של החיים שלי וברחתי מהמחלה שלה כי באמת פחדתי, פחדתי להתמודד עם אמא שהייתה חזקה מאוד ונהפכה להיות חלשה, כמו עלה נידף ברוח כמו דף שתלוש מהספר כמו אשליה שאינה שייכת למציאות. ואם אני מדברת על האבל פנימי אז אין לזה זמן ובכל אופן אצלי זה לא נערך שנה בלבד מאחר ואני לא אמרתי לאימי שאני אוהבת אותה ולכן יש תחושה כאילו לעולם לא אוכל לסגור מעגל ותמיד ישאר חלל כי כעסתי עליה על כך שהיא הלכה והשאירה אותי בעולם כה קשה לבד. לכן אמרתי לחברתי השבוע שלא תשכח לאמר לאמה שהיא אוהבת אותה למרות כל הכעסים. ואני, אני עדיין מתגעגעת לאימי באבל הפנימי שלי שמסתבר נמשך עד היום. אני קוראת לזה האבל הפנימי הסודי שלי !!!!
 

Storm131

New member
תגובה לסקאלי

אני רוצה לאשר את מה שציינת כאן.כשבתי היתה קרובה לגיל 11 שבו איבדתי את אמי,נתקפתי פחד ורציתי נורא שכבר תעבור את הגיל הזה.כמו שרציתי לעבור את הגיל שבו מתה אמי.כמו כן אני רגועה ככל שילדי גדלים ונעשים פחות תלויים בי.
 
מהצד של אם

לא הייתי מודעת לגיל בו אימי נפטרה , ואולי כי לא נפטרה ממחלה ממארת עם סיכוי תורשתי-כך שזה לא היה במודעות שלי. מאידך ללא ספק כאשר כל אחד מילדיי הגיע לגיל בו אני הייתי כשאימי נפטרה (8) הייתי מחכה שהגיל הזה יעבור כבר. אפרופו סגירת מעגל. כשאימא שלי נפטרה,היה סוף שנת הלמודים ,טקס סיום כיתה ב. ולכן הייתי בטקס ולא בהלוויה (אולי לא זאת הייתה הסיבה האמיתית,אבל זה מה שאמרו לי אז וככה זה "נתקע לי" בזיכרון) וכמובן שאיש מהקרובים-אבא, סבתות לא היה בטקס בבית ספר. את התחושה הזו אני זוכרת מצויין, ובאופן מחריד הטבע עושה את שלו ואבא שלי נפטר בדיוק בתאריך הפטירה (לועזי לא עברי) של אימי. אחד הילדים שלי היה אז בדיוק בן כמעט 8 ,יומיים לפני סיום שנת הלמודים,טקס סיום. שוחחתי עם בני המשפחה האחרים וביקשתי לדחות את הלוויה (מזל שהיה לנו תרוץ לרבנות על קרוב שצריך היה להגיע אולי מגווטמלה ,שידענו שקלוש הסיכוי שיגיע) כי לי היה חשוב להיות בחגיגת הסיום של כיתה ב . מעגלים נסגרים אחרת ממה שאנחנו חושבים , לעיתים.
 

MIF2004

New member
הי לך razi12

את ממש כאילו מדברת מתוך גרוני. אצלי הרף עומד על גיל 36, וגם אני קראתי שבנות רבות שאימן נפטרה חיות בחרדה שגם להן יקרה משהו לפני או באותו הגיל, ואני בהחלט מזדהה עם התחושה... כשהייתי קטנה תמיד ידעתי שאמא שלי היתה אשה "מבוגרת" שנפטרה בת 36. גם בתחילת שנות העשרים לחיי היא עדיין נראתה לי "אשה" ואני "צעירה". היום אני כמעט בת 35, וכשאני מסתכלת בתמונות אני רואה בחורה בת גילי, ואני מבינה שכשהיא היתה בגילי היא כבר גססה מסרטן. זה מפחיד אותי בשנים האחרונות עד אימה. גם אני נבדקת תקופתית לסרטן, אבל דווקא ככה אני איכשהו מרגישה שיש לי איזשהי שליטה מינימלית לדאוג שהגורל שלי היה שונה. לגבי מה שסקאלי כתבה, הילד שלי עוד לא הגיע לגיל שאני הייתי כשאימי נפטרה, אני הייתי בת 4, והוא היום בן שנתיים, אבל למעשה את רוב שנותיי הראשונות לא גדלתי עם אימי כי היא היתה חולה, בטיפולים, מאושזפת תקופות ארוכות, וכמעט אין יום שאני לא מסתכלת עליו, על מה שיש לי איתו וחושבת איך לי לא היתה אמא כבר בשלב ההוא בחיי, אבל יותר אני חושבת איזה נורא זה היה בשבילה, ללדת אותי ולא להיות מסוגלת לגדל אותי, ולדעת שהיא הולכת למות ולהשאיר אותי בלעדיה, בלי אמא. המחשבה על אם, על ערש דווי שאין לה שליטה ביכולת לדאוג ולגדל את ילדיה מזעזעת אותי כל פעם מחדש. למי שראתה את הסרט "חופים", עם בט מידלר יש שם סצינה שאחת הבחורות גוססת, ומבקשת מהשנייה (מבט מידלר) שתגדל את הבת שלה, אני בסרט ההוא בכיתי בכי תמרורים בלתי נשלט, גם בזמן הסרט וגם הרבה שעות לאחריו...דרך אגב תמיד בסרטים האלו כשמישהי גוססת מסרטן אני מזדהה איתה על כלות..
 

razi12

New member
mif 2004 הי

אומנם אני עדין לא הגעתי לגיל שאימי נפטרה בו ועוד אין ילדים, אבל היה חשוב לי לדעת אם התחושות שלי הם נורמליות, ושיש עוד בנות שמרגישות ככה. את הזכרת בהודעתך את הסרט חופים שגם אני כמוך בכיתי ברוב הסרט. המצחיק הוא שאחר כך יצא סרט שנקרא אמא חורגת בכיכובה של גוליה רוברטס שאימי ואני ראינו ביחד - ובסרט אימי בכתה כאות הזדהות ואני כי הסרט פשוט היה עצוב. ולאחר שאימי נפטרה ראיתי את הסרט שוב ובכיתי לא כי זה היה סרט עצוב אלא זה פרט לי על כל מיתר בגופי וכך גם בכל סרט אחר שעוסק בנושא. מבינה אותך ומרישה כמותך.. תודה
 
מצטרפת חדשה ותחושה דומה

איבדתי את אימי לפני עשרים שנה. שמתה היא הייתה בת 58, אני הייתי בת 18 - היא ילדה אותי כאמא מבוגרת - בת ארבעים. כיום כאשר אני קרובה לארבעים, אני עוברת טפולי פוריות, ואני כול כך מפחדת שכאשר אביא סוף כול סוף ילד או ילדה לעולם, אני אמות צעירה מדי כמוה, ואשאיר אותם חשופים ואבודים כמו שאמא שלי השאירה אותי. אבל מאחר ואני רציונלית, הפחד הזה לא מונע ממני להמשיך.
 

Storm131

New member
הי ספקנית

הפחד הזה מוכר היטב לכולנו,אבל הוא באמת רק בראש שלנו והוא לא ממש רציונלי.טוב שאת מתכוונת להמשיך במאמצים להרות כי בילדים יש נחמה עצומה במיוחד בשבילינו,כמו הזדמנות נוספת.בהצלחה!!!
 
ברוכה הבאה, ספקנית !

הפחדים שלך מובנים ושכיחים, אולי יצא לך לראות את ההודעה הזאת בענין זה. בהצלחה בטיפולים.
 

yamyamon

New member
פחד ....פחד....

תאמיני לי שמה זה לא!!!גם סבתא שלי נפטרה מסרטן ואמא שלי גוססת מסרטן וגם ככה זה סרטן תורשתי אז לא את לא היחידה אבל זה לא ישנה אם תעשי בדיקות או לא זה בידיוק כמו לקיים יחסי מין בלי אמצעי מניעה ( לא מומלץ בכלל!!!!!!) ולא לעשות בדיקת איידס עזבי אותך מבינה לעומק ליבך בנות כמונו נולדו עם גנטיקה דפוקה וזהו לכי תיבדקי ותני לעצמך סיכוי לטפךל בעצמך. חוץ מזה ספרי קצת אם בא לך על עצמך אני הולכת לאבד את אמא שלי בקרוב מאוד ואני "כאילו" בסדר יש לציין שהיחסים שלי עם אמא שלי אף פעם לא היו מי יודע מה בלשון המעטה אני פשוט מחפשת עם מי לדבר כי חברות לא תמיד מבינות ,אני בת 26 וזהו שיהייה אחלה בינתיים ושתפי חופשי שבוע טוב מותק
 

razi12

New member
הי ים

אני קצת יותר מבוגרת ממך, ואיבדתי את ימי לפני קצת יותר משנה. תודה על התגובה אני יודעת שאני צריכה ללכת להיבדק אבל קשה לי, אני מניחה שאני אלך בקרוב. בכל אופן אשמח לשוחח איתך ולעזור בכל מה שאפשר. אומנם היחס ביני לבין אימי היה יחס מעולה אבל נראה לי שכדאי לטובתך וגם לטובתה לשפר את היחסים לפני שיהיה מאוחר מידי. שבוע טוב
 
היי רזי

נושא הבדיקות הוא נושא מאוד רגיש גם אצלי. אני באופן שיטתי לא הולכת לבדיקות ולא מבקרת בקופ"ח. אני טוענת שמה שאני לא יודעת - לא כואב לי. אחותי הגדולה ככל שהתקרבה לגיל שאימי נפטרה בו נכנסה יותר ויותר לפחדים שמא זה יקרה גם לה.... היא ממש נכנסה לדיכאון ולדיפרסיה... שעברה לה רק שנה אחרי. אבל ממני רזוש היקרה קבלי
ענק, ולכי לעשות בדיקות, אל חשש ואל תפחדי מכלום.... לכי....
 

Liora75

New member
היי לך

אני מבינה את החשש שלך להיבדק גם לנו אמרו שסוג הסרטן שאימי ניפטרה יכול להיות תורשתי ואנו אני ושתי אחיותיי צריכות להיות במעקב ולעבור בדיקות אני מאוד מבינה את הפחד שלך מהרגע שיגידו שאולי גם את חולה אבל עדיף לגלות מוקדם יותר מאשר לגלות מאוחר ולא לעצור את המחלה לכי על זה בלב שלם ושיהיה לך בהצלחה ורק תשובות טובות ליאורה:)
 
למעלה