גועגועים...
כמה אני מתגעגע אליה... לקולה הרך בזמנים טובים, והתקיף בזמנים טובים יותר. לחדות שלה, להחלטיות שלה. לצעדים הקטנים שהיא הוליכה אותי בהם בשביל הארוך והמפותל. לסבלנות שלה כלפי השגיאות שלי. לעקשנות שלה בללמד אותי, גם אם זה בדרך הקשה. אבל עכשיו קצת קשה. המצב לא פשוט. והקשר נותק, בעל כורחנו. והיום בדיוק עבר חודש מאז המילה האחרונה שלה. היא הבטיחה שהיא תחזור. שלא תשכח אותי. האמת? אחרי שבועיים כבר חשבתי שזה נגמר סופית. אבל נשמה טובה ומקושרת היטב העבירה מסרים סבלניים, שעלי להמתין. אז אני ממתין. וממתין. ומתגעגע. מאד. ואתם יודעים מה? בלעדיה, אין לי חשק ל-BDSM. כמה שזה נשמע מפתיע... אפילו הסיפורים בheberotic כבר לא עושים לי כלום. גם הסיפורים של נריסה כבר לא מניעים את אמות הסיפים. רק היא תוכל לפרוט שוב על נימי ה-BDSM שלי. רק היא. ואני אחכה לה גם אם זה יהיה לנצח. למה אני מספר לכם? אני לא. אני כותב לעצמי. מין שחרור כזה. מין ציון יום החודש לניתוק ההכרחי. עצוב לי, אבל אני יודע שזה לא תלוי בה ובטח לא בי. חודש עבר. איך החזקתי מעמד? אני לא יודע. אולי בגלל שכשהיא הלכה, היא לקחה איתה את החשק? כל יום שעובר נושא איתו את השאלה, מתי היא תחזור? האם זה היום האחרון לבד? האם מחר היא תראה סימן חיים? האם אזכה להיות שוב שלה? טוב, עכשיו כבר בא לי לבכות, אז עדיף שאני אפסיק פה... נ.ב. אלו זמנים שהייתי רוצה להיות בעל כושר כתיבה כמו של פומלית. היא הייתה יכולה להעביר את הדברים הרבה יותר ממה שאני העברתי, מבולגן ולא ברור. נו טוב, אלוהים לא חנן את כולנו באותן מתנות.
כמה אני מתגעגע אליה... לקולה הרך בזמנים טובים, והתקיף בזמנים טובים יותר. לחדות שלה, להחלטיות שלה. לצעדים הקטנים שהיא הוליכה אותי בהם בשביל הארוך והמפותל. לסבלנות שלה כלפי השגיאות שלי. לעקשנות שלה בללמד אותי, גם אם זה בדרך הקשה. אבל עכשיו קצת קשה. המצב לא פשוט. והקשר נותק, בעל כורחנו. והיום בדיוק עבר חודש מאז המילה האחרונה שלה. היא הבטיחה שהיא תחזור. שלא תשכח אותי. האמת? אחרי שבועיים כבר חשבתי שזה נגמר סופית. אבל נשמה טובה ומקושרת היטב העבירה מסרים סבלניים, שעלי להמתין. אז אני ממתין. וממתין. ומתגעגע. מאד. ואתם יודעים מה? בלעדיה, אין לי חשק ל-BDSM. כמה שזה נשמע מפתיע... אפילו הסיפורים בheberotic כבר לא עושים לי כלום. גם הסיפורים של נריסה כבר לא מניעים את אמות הסיפים. רק היא תוכל לפרוט שוב על נימי ה-BDSM שלי. רק היא. ואני אחכה לה גם אם זה יהיה לנצח. למה אני מספר לכם? אני לא. אני כותב לעצמי. מין שחרור כזה. מין ציון יום החודש לניתוק ההכרחי. עצוב לי, אבל אני יודע שזה לא תלוי בה ובטח לא בי. חודש עבר. איך החזקתי מעמד? אני לא יודע. אולי בגלל שכשהיא הלכה, היא לקחה איתה את החשק? כל יום שעובר נושא איתו את השאלה, מתי היא תחזור? האם זה היום האחרון לבד? האם מחר היא תראה סימן חיים? האם אזכה להיות שוב שלה? טוב, עכשיו כבר בא לי לבכות, אז עדיף שאני אפסיק פה... נ.ב. אלו זמנים שהייתי רוצה להיות בעל כושר כתיבה כמו של פומלית. היא הייתה יכולה להעביר את הדברים הרבה יותר ממה שאני העברתי, מבולגן ולא ברור. נו טוב, אלוהים לא חנן את כולנו באותן מתנות.
