דומים לג'וני וונטר? אולי אלי לוזון
בקשר לווינטר, האלבום שהכי מוצא חן בעיני הוא ה ST שלו מ 69, אלבום בלוז מאוד יפה ומלא נשמה, אבל מאחר וביקשת אחרים, הנה כמה שלוקחים אותו בסיבוב לטעמי. קודם כל, הגיסטרט האלמוני שהופך לאט לאט להיות הכי מופרסם בפורום,
רוי ביוקנן הגדול, הסקירה של בארמלי מתיחסת לאנטולוגיה שלו, אבל כדאי לשים לב להופעה שלו Live Stock מ 75 אחד מאלבומי הבלוז הטובים ביותר הטובים ביותר שעולם הרוק הוציא ול ST המדהים מ 72 (שהייתה שנה מצוינת לעולם אגב...) ול Second Album המדהים שבא רק שנה אחרי זה, בכלל כל מקום בו הוקלטו אצבעותיו של ביוקנן נוגעות במתרי גיטרה, הוא מקום מצויין שכל מי שגיטרות מכוונות הייטב ומלאות בנשמה צריך להכיר. עוד אחד שבהחלט שייך לז'אנר הוא
Shuggie Otis אחד שככל שעובר הזמן מאז שגילתי אותו לראשונה, אני יותר ויותר משתכנע שהוא אכן הדבר האמיתי, בלוז מתוק וקורע לב וגיטרות מלאות נשמה ממלאות את האיש העצוב שהקליט כל כך מעט ובזמן כל כך קצר, אבל כל מה שעשה שווה סיבוב ואז עוד עוד אחד. ואם כבר אז כברף אי אפשר בלי להזכיר את מיק בלומפילד, ענק עדין של גיטרות, שהתחיל אצל פול באטריפלד, המשיך לחשמל את דילן ב Highway 61 הקים את Electric Flag ואז יחד עם חברו אל קופר (ובדיעבד גם עם סטיב סטילס) לקח חלק Super Session של בלומפילד קופר וסטילס, מאז הוא נדד חצי מסטול, חצי שיכור ומאתיים אחוז מוכשר בין תהומות אישיים לחוסר הצלחה מסחרית, אבל יש מספיק הקלטות שלו שמציגות המוסיקה הקסומה שלו לעולם (המומלצים אגב, הם East-West של פול באטרפילד, A Long Time Comin', של הגדל החשמלי, כמובן שסופר סאשינס המופלא ואם אתה מצליח לשים יד על Don't Say That I Ain't Your Man שלו בכלל תיהיה מאושר). ולא הזכרתי בכלל, את פיטר גרין, ג'ון מאייל (שהקרירה שלו ארוכה בהרבה מהאלבום ההוא עם קלפטון), רורי גאלגר אהובי האירי, אלווין לי (עם ובלי עשר שני אח"כ), אלווין בישוף ועוד רבים אחרים, ובלי להזכיר שבעצם, הדבר האמיתי בתחום הם בעצם כושים זקנים, כמו אלברט קינג, ביבי קינג, מאדי ווטארס וג'ון לי הוקר (שלא לדבר על רוברט ג'ונסון, סקיפ ג'יימס ואפילו חברה מוקדמים יותר שבסוף מגיעים עד אליהם). בקיצור, יש המון ולהרבה מזה, תוכל למצוא סקירות במאמרים ובקישורים של הפורום, בלוז ברוך השם, לא חסר.
