המפוזרת מכפר אזר
New member
גוזלים
זה שעיניו בוערות, הוא גדול מכולם, אבל צעיר מרובם. כל כך קשה לו לשבת, והוא כלכך רוצה להיות הכי בסדר. אם הוא טועה במשהו הוא יודע על זה הרבה לפנייך, ועיניו המקסימות מתמלאות בהבעה שדורשת חיבוק ענקי. הוא כבר שנה שנייה , הוא כבר יכול ללמד את הצעירים איך ומה, ואם אחד מהם בוכה הוא מבטיח לבוא לעזור. לפעמים אחד מהם בוכה כי הוא דרך עליו בטעות, ואז הוא עומד שם פתאום בשקט, במרכז הגן, לא יודע אם מותר לו לנחם או שהוא צריך לנוס על נפשו. גשי אליו וחבקי אותו, לחשי לו שהוא נהדר ושזה קורה ושאת יודעת שלא בכוונה,העיניים שלו מקבלות את ההבעה האחרת, המחייכת, ואת רוצה להמשיך לחבק אותו עד מחר . זאת הקטנטונת ששערה עדיין לא צימח לגמרי, היא ממש גוזלה, יש לה פלומה צהובה [עשוייה בצמה שמזכירה גפרור], ולחיים דקיקות ושפתיים אדומות מתוקות. כלכך קשה לה בלי אמא, היא צריכה שתחבקי אותה כל היום, ואת, את רוצה לחבק אותה כל היום, ולומר לה: יהיה בסדר, את תגדלי לאיטך, ועד אז , אנחנו כאן. בסוף היום, כשאבא בא לקחת אותה, היא ניגשת אליך לקבל חיבוק אחרון, השפתיים שלה משורבבות לנשיקה, ואת נמסה בו ברגע, מרימה אותה ומקבלת את הנשיקה ונותנת את שלך , אז את זמה לב שהיא מחבקת כלכך חזק , וכל מה שאת רוצה זה להמשיך לחבק אותה עד מחר. הוא כלכך בכה כשאמא הלכה, שחשבת שליבו נשבר . מה זה נשבר, התרסק. יש לו זוג עיניים ירוקות ורטובות, והוא מבקשלהיות שם, לא,בעצם פה, לא,בעצם בחוץ, לא, בפנים. אני אוצה פינת משחק, לקחת אותו לשם אז : אני אוצה פינת ציור, אני אוצה לצייר, לקחת אותו לפינת ציור? אני אוצה חצר. ואת יודעת מצויין שמה שהוא "אוצה" זה את אמא, ולא חשוב היכן..... אחרי שלוש שעות הבכי נרגע קצת, אבל הוא כלכך עצוב, עד שבמפגש, את מספרת על טיול ביער: הירוק ניצת והוא מתחיל לספר לך על הטיול שלו בשבת לחורשת טל. פתאום כל הקבוצה דוממת ורק הוא מדבר, ופתאום את רואה שהוא מלא ביטחון ויודע לספר לכווווווווווולם איך היה ומה הרגיש. כשאמא שלו באה, חרדה ובוכה [כי התקשרה שלוש פעמים ואמרת לה שהוא בוכה] את רומזת לה להכנס בשקט ולהסתכל, ואת רואה שהעיניים שלהם אותן עיניים, ושהעיניים של שניהם נפוחות מבכי, אבל משהו רגוע יותר נכנס אליהן, כך בזווית. ואת יודעת שהוא יהיה בסדר גמור. היא כבר ותיקה, זו שנה שנייה שלה פה, והיא יודעת בדיוק מהם הכללים, ועושה הכל כדי שתביני שהם לא מזיזים לה. לא דבר ככללים יניא אותה מביצוע מטרותיה. נפגשים אז היא רוקדת, מספרים סיפור אז היא מארגנת משחק עם חברות בצד, וכשהחברות רוצות לשמוע את הסיפור, היא נותנת פליק פה פליק שם כדי לאפס אותן. היא נורא רוצה שתחבקי אותה, ולא יודעת איך לבקש. היא כבר יודעת שהיא ה"ילדה הרעה" בגן. כשמחבקים אותה היא מופתעת, קשה לה, היא מתבלבלת ומתחילה להשתולל עוד יותר, אבל אחרי כמה רגעים היא חוזרת בשקט, ומקבלת עוד חיבוק בשקט. יש עוד המון, הקטנטנים האלה,והבוגרים הרציניים וכולם כלכך יפים, חכמים, מתוקים, נהדרים. לחיבוק יש כוח אדיר, קשה לדמיין את גודל הכוח, לפעמים חיבוק אחד מסדר את כל הגן. מילה טובה גם כן עושה נפלאות, אבל עושי הנפלאות האמיתיים הם הם. ואת? כל שנשאר לך לבקש זה עוד [לא שחסרים, אבל למרות הכל הם רק שניים] עשרים ושמונה ירכיים ועשרים ושמונה ידיים, כדי שכווווווווווווווווווווולם יוכלו לשבת עליך ולהתחבק ואז הכל יהיה בסדר.
זה שעיניו בוערות, הוא גדול מכולם, אבל צעיר מרובם. כל כך קשה לו לשבת, והוא כלכך רוצה להיות הכי בסדר. אם הוא טועה במשהו הוא יודע על זה הרבה לפנייך, ועיניו המקסימות מתמלאות בהבעה שדורשת חיבוק ענקי. הוא כבר שנה שנייה , הוא כבר יכול ללמד את הצעירים איך ומה, ואם אחד מהם בוכה הוא מבטיח לבוא לעזור. לפעמים אחד מהם בוכה כי הוא דרך עליו בטעות, ואז הוא עומד שם פתאום בשקט, במרכז הגן, לא יודע אם מותר לו לנחם או שהוא צריך לנוס על נפשו. גשי אליו וחבקי אותו, לחשי לו שהוא נהדר ושזה קורה ושאת יודעת שלא בכוונה,העיניים שלו מקבלות את ההבעה האחרת, המחייכת, ואת רוצה להמשיך לחבק אותו עד מחר . זאת הקטנטונת ששערה עדיין לא צימח לגמרי, היא ממש גוזלה, יש לה פלומה צהובה [עשוייה בצמה שמזכירה גפרור], ולחיים דקיקות ושפתיים אדומות מתוקות. כלכך קשה לה בלי אמא, היא צריכה שתחבקי אותה כל היום, ואת, את רוצה לחבק אותה כל היום, ולומר לה: יהיה בסדר, את תגדלי לאיטך, ועד אז , אנחנו כאן. בסוף היום, כשאבא בא לקחת אותה, היא ניגשת אליך לקבל חיבוק אחרון, השפתיים שלה משורבבות לנשיקה, ואת נמסה בו ברגע, מרימה אותה ומקבלת את הנשיקה ונותנת את שלך , אז את זמה לב שהיא מחבקת כלכך חזק , וכל מה שאת רוצה זה להמשיך לחבק אותה עד מחר. הוא כלכך בכה כשאמא הלכה, שחשבת שליבו נשבר . מה זה נשבר, התרסק. יש לו זוג עיניים ירוקות ורטובות, והוא מבקשלהיות שם, לא,בעצם פה, לא,בעצם בחוץ, לא, בפנים. אני אוצה פינת משחק, לקחת אותו לשם אז : אני אוצה פינת ציור, אני אוצה לצייר, לקחת אותו לפינת ציור? אני אוצה חצר. ואת יודעת מצויין שמה שהוא "אוצה" זה את אמא, ולא חשוב היכן..... אחרי שלוש שעות הבכי נרגע קצת, אבל הוא כלכך עצוב, עד שבמפגש, את מספרת על טיול ביער: הירוק ניצת והוא מתחיל לספר לך על הטיול שלו בשבת לחורשת טל. פתאום כל הקבוצה דוממת ורק הוא מדבר, ופתאום את רואה שהוא מלא ביטחון ויודע לספר לכווווווווווולם איך היה ומה הרגיש. כשאמא שלו באה, חרדה ובוכה [כי התקשרה שלוש פעמים ואמרת לה שהוא בוכה] את רומזת לה להכנס בשקט ולהסתכל, ואת רואה שהעיניים שלהם אותן עיניים, ושהעיניים של שניהם נפוחות מבכי, אבל משהו רגוע יותר נכנס אליהן, כך בזווית. ואת יודעת שהוא יהיה בסדר גמור. היא כבר ותיקה, זו שנה שנייה שלה פה, והיא יודעת בדיוק מהם הכללים, ועושה הכל כדי שתביני שהם לא מזיזים לה. לא דבר ככללים יניא אותה מביצוע מטרותיה. נפגשים אז היא רוקדת, מספרים סיפור אז היא מארגנת משחק עם חברות בצד, וכשהחברות רוצות לשמוע את הסיפור, היא נותנת פליק פה פליק שם כדי לאפס אותן. היא נורא רוצה שתחבקי אותה, ולא יודעת איך לבקש. היא כבר יודעת שהיא ה"ילדה הרעה" בגן. כשמחבקים אותה היא מופתעת, קשה לה, היא מתבלבלת ומתחילה להשתולל עוד יותר, אבל אחרי כמה רגעים היא חוזרת בשקט, ומקבלת עוד חיבוק בשקט. יש עוד המון, הקטנטנים האלה,והבוגרים הרציניים וכולם כלכך יפים, חכמים, מתוקים, נהדרים. לחיבוק יש כוח אדיר, קשה לדמיין את גודל הכוח, לפעמים חיבוק אחד מסדר את כל הגן. מילה טובה גם כן עושה נפלאות, אבל עושי הנפלאות האמיתיים הם הם. ואת? כל שנשאר לך לבקש זה עוד [לא שחסרים, אבל למרות הכל הם רק שניים] עשרים ושמונה ירכיים ועשרים ושמונה ידיים, כדי שכווווווווווווווווווווולם יוכלו לשבת עליך ולהתחבק ואז הכל יהיה בסדר.
