מורנושית17
New member
גדוד 71- קצת ארוך
השבועיים האחרונים היו קשים מאוד בגדוד, מאז הבשורה שגלעד נחטף, וברקח (חנן ברק) ופבל נהרגו אנחנו לא אותו דבר. הגדוד שלנו כמו כל גדוד שריון, קטן מאוד, לרוב כולם מכירים את כולם, מין משפחה גדודית נחמדה וחמימה. לא הייתי מאחלת לאף אחד לחוות את מה שחווינו, בשבוע האחרון עברנו מהלוויות לשבעה לאזכרות, לבית החולים וכמובן למצפה הילה, מנסים לעטוף את המשפחות באהבה, מספרים חוויות, בוכים יחד, וצוחקים דיי הרבה, נזכרנו בדברים שהם אמרו, שעכשיו מקבלים משמעות שונה לגמריי. כל אחד ניסה לשחזר כל זיכרון שיש לו מהם. התחלתי לחשוב אחרת על דברים, תמיד כשהייתי שומעת על חייל שנהרג הייתה לי צביטה בלב, ריחמתי על המשפחה, עכשיו אני מסתכלת מנקודת מבט שונה, מהמבט של החברים, החבר'ה בצבא, שאחד מהם, אחד מאלה שבילו איתו את השירות הצבאי שלהם, שהיו ביחד בטנק 12 שעות, שישנו יחד איתו בתנאים לא תנאים, אז היום אני יודעת איך זה שכשיש 2 חיילים כאלה, ושעוד אחד נחטף. אומנם אני לא אחד מהלוחמים, אך לבנות בגדוד יש גם תפקיד מיוחד, הפסיכולוגיות של החיילים, כל מה שאי אפשר לספר לחבר'ה כדי שלא יריצו עליך צחוקים באיזה שהוא טקס סיום קו מספרים לבנות. לפתע אתה מבין כמה אנשים יכולים להיות חזקים, ואולי מהצד השני כמה אנחנו בסך הכל רק חבורה של ילדים, ילדים חיילים שמנסים להבין איך החיים של החברים שלהם נחתכו ברגע. אז נשארנו שבת גדודית, כדי שכולם יעכלו את מה שהיה ביחד, הבנות המעטות שיש בגדוד עברו בפלוגות "כדי שהחיילים ישתפו, שיוציאו החוצה" לפי דברי המג"ד המדהים שיש לנו. כולם בעיקר דיברו על מה שהיה, איך זה בדיוק קרה, מה הם היו עושים במקומם, איך פותרים את המצב הזה עכשיו,הרבה על המשפחות של ההרוגים ושל גלעד, על החברה של ברקח, והמון על כמה שהם רוצים להכנס לעזה, עם כל שאר הכוחות. הרגשנו איך כולם עוטפים אותנו באהבה,(עם ישראל בכל זאת) מרעיפים עלינו חבילות מושקעות, נשארנו בשבת וקראנו את כל המכתבים שצרפו לחבילות, מכתבים מילדים מכל העולם, זה היה מדהים ומרגש. אחרי 21 יום בבסיס חזרתי לבית, קצת חטפתי הלם תרבות, ישבתי ברכבת והסתכלתי מסביב, כנראה שיש חיים מחוץ לגדוד,כנראה שהחיים ממשיכים, ואנשים עדיין מספרים בדיחות, לומדים, מתכננים את העתיד,לרגע אחד רציתי פשוט לחזור לחממה של הגדוד, נשמע מוזר, אבל שם פשוט הבנו אחד את השני ללא מילים, ידענו מתי זה בסדר לצחוק, מתי זה בסדר לבכות, הייתה איזו שהיא אווירה נינוחה למרות המצב. אז עכשיו כשכבר התרגלתי לבית, וישנתי במיטה נורמלית (והרבה) בלי לקום באמצע הלילה בגלל בומים או התרעות למיניהן, אני קוראת תהילים, לא שאני ממש דתיה, אבל זה בשביל גלעד, שיחזור בשלום והלוואי שישר לפלוגה, כי כמו שאח של אחד ההרוגים אמר "בישראל אנשים מגדלים את הילדים שלהם כמו פרחים, אפילו אם תשימו להם נשק וקסדה הם עדיין פרחים" מי יתן שכל חיילי צה"ל ימשיכו לפרוח ולצמוח ושגלעד יחזור לביתו בריא ושלם. אמן.
השבועיים האחרונים היו קשים מאוד בגדוד, מאז הבשורה שגלעד נחטף, וברקח (חנן ברק) ופבל נהרגו אנחנו לא אותו דבר. הגדוד שלנו כמו כל גדוד שריון, קטן מאוד, לרוב כולם מכירים את כולם, מין משפחה גדודית נחמדה וחמימה. לא הייתי מאחלת לאף אחד לחוות את מה שחווינו, בשבוע האחרון עברנו מהלוויות לשבעה לאזכרות, לבית החולים וכמובן למצפה הילה, מנסים לעטוף את המשפחות באהבה, מספרים חוויות, בוכים יחד, וצוחקים דיי הרבה, נזכרנו בדברים שהם אמרו, שעכשיו מקבלים משמעות שונה לגמריי. כל אחד ניסה לשחזר כל זיכרון שיש לו מהם. התחלתי לחשוב אחרת על דברים, תמיד כשהייתי שומעת על חייל שנהרג הייתה לי צביטה בלב, ריחמתי על המשפחה, עכשיו אני מסתכלת מנקודת מבט שונה, מהמבט של החברים, החבר'ה בצבא, שאחד מהם, אחד מאלה שבילו איתו את השירות הצבאי שלהם, שהיו ביחד בטנק 12 שעות, שישנו יחד איתו בתנאים לא תנאים, אז היום אני יודעת איך זה שכשיש 2 חיילים כאלה, ושעוד אחד נחטף. אומנם אני לא אחד מהלוחמים, אך לבנות בגדוד יש גם תפקיד מיוחד, הפסיכולוגיות של החיילים, כל מה שאי אפשר לספר לחבר'ה כדי שלא יריצו עליך צחוקים באיזה שהוא טקס סיום קו מספרים לבנות. לפתע אתה מבין כמה אנשים יכולים להיות חזקים, ואולי מהצד השני כמה אנחנו בסך הכל רק חבורה של ילדים, ילדים חיילים שמנסים להבין איך החיים של החברים שלהם נחתכו ברגע. אז נשארנו שבת גדודית, כדי שכולם יעכלו את מה שהיה ביחד, הבנות המעטות שיש בגדוד עברו בפלוגות "כדי שהחיילים ישתפו, שיוציאו החוצה" לפי דברי המג"ד המדהים שיש לנו. כולם בעיקר דיברו על מה שהיה, איך זה בדיוק קרה, מה הם היו עושים במקומם, איך פותרים את המצב הזה עכשיו,הרבה על המשפחות של ההרוגים ושל גלעד, על החברה של ברקח, והמון על כמה שהם רוצים להכנס לעזה, עם כל שאר הכוחות. הרגשנו איך כולם עוטפים אותנו באהבה,(עם ישראל בכל זאת) מרעיפים עלינו חבילות מושקעות, נשארנו בשבת וקראנו את כל המכתבים שצרפו לחבילות, מכתבים מילדים מכל העולם, זה היה מדהים ומרגש. אחרי 21 יום בבסיס חזרתי לבית, קצת חטפתי הלם תרבות, ישבתי ברכבת והסתכלתי מסביב, כנראה שיש חיים מחוץ לגדוד,כנראה שהחיים ממשיכים, ואנשים עדיין מספרים בדיחות, לומדים, מתכננים את העתיד,לרגע אחד רציתי פשוט לחזור לחממה של הגדוד, נשמע מוזר, אבל שם פשוט הבנו אחד את השני ללא מילים, ידענו מתי זה בסדר לצחוק, מתי זה בסדר לבכות, הייתה איזו שהיא אווירה נינוחה למרות המצב. אז עכשיו כשכבר התרגלתי לבית, וישנתי במיטה נורמלית (והרבה) בלי לקום באמצע הלילה בגלל בומים או התרעות למיניהן, אני קוראת תהילים, לא שאני ממש דתיה, אבל זה בשביל גלעד, שיחזור בשלום והלוואי שישר לפלוגה, כי כמו שאח של אחד ההרוגים אמר "בישראל אנשים מגדלים את הילדים שלהם כמו פרחים, אפילו אם תשימו להם נשק וקסדה הם עדיין פרחים" מי יתן שכל חיילי צה"ל ימשיכו לפרוח ולצמוח ושגלעד יחזור לביתו בריא ושלם. אמן.
