התחלתי לענות לקארין ויצאה תיזה
קארין יקרה. אני רוצה להזכיר משהו מהודעתך הראשונה בפורום. מה שלך היה חסר זה שיחות נפש, לא רק שיחות טכניות. אולי עוד משהו. ואת קבעת לעצמך את הגבול לקשר בתחום הוירטואלי בלבד אבל שם הגעת לאינטימיות והחזרת לעצמך את הבטחון העצמי. בנסיבות כמו שלך, מישהי אחרת, או מישהו אחר, היה קובע לעצמו גבול אחר אולי וראינו כאן דוגמאות. ויש בני זוג שיראו גם בשיחות וירטואליות בגידה, וכבר היה מי ששרף את אשתו וילדיו בגלל זה. חלק מהשחיקה, ואחותו של שקספיר המשילה בהמשך את העניין לנעליים משומשות, היא בעצם התרגלות וקבלת בן הזוג כמובן מאליו. השיחות הופכות להיות טכניות ולוגיסטיות בעיקר. כמו מקום עבודה. מאבדים את הסבלנות, מצפים ל"תיפקוד" ומבקרים "חוסר תיפקוד". כשאני מצליח כבר לדבר עם אשתי על מה חסר לי מבחינה רגשית והיא עונה לי שהיא היתה רצה לשוק ועם הילדים לחוגים בקצה השני של העיר, אני מבין את הפער בין ראית ההשקעה בעיניה ומה אני צריך. ואולי אני ראיתי במאמצים שהשקיעה דבר מובן מאליו ולא הבעתי אליהם הערכה מיוחדת והיא אולי ציפתה לכך ונפגעה. לכן השניים אחראים לזוגיות. תמיד. לא רק להבין כל אחד מה חסר לשני ומה הוא צריך, אלא גם הבהרה לבן הזוג מה אני צריך ומה חסר לי. וממה שאני מכיר, בדרך כלל אנחנו נמנעים לבקש ולהביע את צרכינו. שם מתחילה הפגיעה הראשונה באינטימות. "לא נעים", "ילדותי", "אגואיסטי", "היא/הוא עובד/ת קשה, מה נדרוש גם לעצמנו", כל מיני תירוצים להמנע מלבקש. אבל התסכול נשאר והרגישות לפגיעה גדלה כי תמיד ניפגע באותו מקום ובן הזוג אפילו לא יודע. מכאן לדעתי, שמניעת שחיקה מתחילה בדיבור גלוי על "מה אני רוצה", "מה אני צריך", יחד עם הקשבה והבנה של אותן אמירות מצד בן הזוג. ורק הקשבה והבנה לא יעזרו אם לא יהיה נסיון לענות על הצרכים או לאמר בגלוי מדוע קשה לי לענות לצורך כזה או אחר ולמצוא חלופה, ביחד.
