בין שני גברים אתה לי בית והוא המרחבים מטשטשת גבולות בשפגט מסוכן שבת שם ושבת כאן ריחו של האחר מלהיט אותם זכרים ואני זוכרת ימים אחרים בהם הייתי כולי שלך מתמסרת נעלמת חסרה אותך כל כך לא, לא אשכח אז איך זה שאתה בוכה עכשיו? גברים...לך תבין אותם...
לא מנסה... להבין אותו, להביןאותה... ובעצם להבין בכלל. עובד במקומות אחרים מקבל כפשוטם הדברים. הולך איפה אומרת בורח כשמרגיש שלא. לא עושה חשבון של אחרים ושיהיו אלו גברים או נשים.
כולנו טועים כולנו בוכים כולנו מתעוררים כשמאוחר מידי כולנו חשים כולנו מפספסים כולנו נקרעים כולנו אוהבים כולנו מרחיקים כן כולנו...כולנו רקמה אנושית אחת חיה. כשהוא בוכה אני בוכה כשאני בוכה הוא בוכה אף פעם לא מאוחר..אף פעם.
בני אנוש הם יצורים מורכבים בעלי תבונה וכו. רוב האנשים מנסים להבין את האחר (לפעמים בן זוג) ולנתח אותו לפי אמות המידה שלהם. במקום לנסות להבין שמישהו אחר מגיע מרקע חברתי, עדתי, משפחתי אחר ולא תמיד הניתוח שלנו לא יתאים. זה לא שאנו לא יכולים להבין את האחר הוא פשוט שונה מאיתנו. בזוגיות צריך לקבל את האחר כמות שהוא בטוב וברע. במקרים שאנחנו או הצד השני עושים דברים שממש פוגעים בשני על זה צריך לעבוד ולשנות אבל לא מתוך עמדת כוח אלה מתוך הבנה ושיתוף. למה יש אנשים רעים, שקרנים, קנאים? יש ועם זה צריכים להתמודד. אני משכאלו מתרחק כמו אש. לא מנסה להבין פשוט תופס מרחק בטוח
הוא כזה... כשמשהו שלך, אתה נוטה לקבל אותו כמובן מאליו, נוטה להסתכל הצידה ולאוו דווקא עליו, וכשהו כבר לא כל שלך... אתה מביט ישר אליו ואז....אז מבין ונזכר במה שהיה, מבין קולט מה הפסדת. ובכלל...פסיכולוגיה הפוכה...חשים במשיכה דווקא כשהצד השני מרפה.