גבולות../images/Emo88.gif
שלום לכם! אני מבקרת הרבה בפורום וקוטפת לי עצות מכם, ההורים המנוסים. הפעם חשבתי להתייעץ אתכם.אז ככה: בני בן שנה ותשעה חודשים. הוא ילד מאוד אנרגטי, אוהב להשתולל ולחקור דברים. כל מה שקשור אצלנו בעניין הגבולות ממש לא מובן מעליו ואני אנסה להסביר את עצמי. אני הייתי ילדה מאוד צייתנית, שקטה ומנומסת.אימא שלי עד עצם היום הזה מתלהבת כשמספרת לבעלי על איך שהייתה הולכת איתי לקופת חולים, נכנסת לרופא ואותי משאירה ליד הדלת שאעמוד שם ואחכה לה. וכשהייתה יוצאת האנשים בטור היו בהלם :"איזה ילדה מקסימה, הצענו לה לשבת אבל היא חזרה ואמרה שאימא ביקשה לעמוד ליד הדלת ולא הסכימה לשבת". אימא שלי גם מתלהבת מהעובדה איך שהייתי יושבת ליד השולחן כשאורחים היו מגיעים אלינו " לא רואים ולא שומעים אותה". רק שאני בכלל לא מתלהבת מזה ולא רוצה ילד כזה,כמוני. בקיצור, הייתי ילד "מבוגר". ואני זוכרת שאימא שלי הייתה מאוד קפדנית בנושא המשמעת והנימוס . אני לא יודעת אם האופי שלי היה כזה מאז שנולדתי או שזה החינוך שקיבלתי בבית רק שהיום נורא קשה לי בחיים. אין לי "מרפקים", אני לא אוהבת לדבר בקבוצה, לא יוזמת וביישנית. אני מפחדת שבני יהי כמוני מהבחינה הזו. אם זה הגנים אז אני רוצה לקוות שירש את הגנים של אביו ולא שלי בעניין הזה. אבל לדעתי גם לחינוך יש חלק בזה ולכן אני מפחדת ללחוץ עליו עם המסגרות והגבולות כך שכל איסור מתבקש נתקל אצלי בשאלות כמו: צריך או אסור לבתר. יחד עם זאת אני מודעת לחשיבות של גבולות לילד. אני פשוט לא יודעת מה המינון הנכון. למשל, אבא שלי משתגע כשרואה את הילד שלי מוציא קלטות וידאו וכלים מפלסטיק מהארונות בסלון של ההורים ואני מרשה לו בנימוקים כמו "זה לא שביר" או " תנו לילד להתנהג כילד".אני כמובן אוסרת עליו להכניס אצבעות לשקעים של חשמל ולהרביץ,אבל, בגדול, that is it. גם עם הרגלי השינה והאוכל אותו דבר: האם לתת לילד לבכות עד שיירדם לבד כשהוא ממש לא מסכים לעשות זאת: אם אני אשאיר אותו לבד והוא יבכה אני אפגע בביטחון העצמי שלו ואם אני אבתר לו הוא ילמד להשיג דברים באמצעות הבכי... וכו´. התלבטויות כאלה כל הזמן מלוות אותי ביום יום.להגיד שאני מבולבלת זה לא להגיד כלום. האם אני נוהגת נכון כשאני מבתרת לו ומטשטשת את הגבולות? האם התנהגות שתיארתי היא מולדת או מושפעת מחינוך בגיל הרך? מה הם הגבולות שחשוב לשים? תודה למי שקראה עד כאן. מחכה לעצות מכם.
שלום לכם! אני מבקרת הרבה בפורום וקוטפת לי עצות מכם, ההורים המנוסים. הפעם חשבתי להתייעץ אתכם.אז ככה: בני בן שנה ותשעה חודשים. הוא ילד מאוד אנרגטי, אוהב להשתולל ולחקור דברים. כל מה שקשור אצלנו בעניין הגבולות ממש לא מובן מעליו ואני אנסה להסביר את עצמי. אני הייתי ילדה מאוד צייתנית, שקטה ומנומסת.אימא שלי עד עצם היום הזה מתלהבת כשמספרת לבעלי על איך שהייתה הולכת איתי לקופת חולים, נכנסת לרופא ואותי משאירה ליד הדלת שאעמוד שם ואחכה לה. וכשהייתה יוצאת האנשים בטור היו בהלם :"איזה ילדה מקסימה, הצענו לה לשבת אבל היא חזרה ואמרה שאימא ביקשה לעמוד ליד הדלת ולא הסכימה לשבת". אימא שלי גם מתלהבת מהעובדה איך שהייתי יושבת ליד השולחן כשאורחים היו מגיעים אלינו " לא רואים ולא שומעים אותה". רק שאני בכלל לא מתלהבת מזה ולא רוצה ילד כזה,כמוני. בקיצור, הייתי ילד "מבוגר". ואני זוכרת שאימא שלי הייתה מאוד קפדנית בנושא המשמעת והנימוס . אני לא יודעת אם האופי שלי היה כזה מאז שנולדתי או שזה החינוך שקיבלתי בבית רק שהיום נורא קשה לי בחיים. אין לי "מרפקים", אני לא אוהבת לדבר בקבוצה, לא יוזמת וביישנית. אני מפחדת שבני יהי כמוני מהבחינה הזו. אם זה הגנים אז אני רוצה לקוות שירש את הגנים של אביו ולא שלי בעניין הזה. אבל לדעתי גם לחינוך יש חלק בזה ולכן אני מפחדת ללחוץ עליו עם המסגרות והגבולות כך שכל איסור מתבקש נתקל אצלי בשאלות כמו: צריך או אסור לבתר. יחד עם זאת אני מודעת לחשיבות של גבולות לילד. אני פשוט לא יודעת מה המינון הנכון. למשל, אבא שלי משתגע כשרואה את הילד שלי מוציא קלטות וידאו וכלים מפלסטיק מהארונות בסלון של ההורים ואני מרשה לו בנימוקים כמו "זה לא שביר" או " תנו לילד להתנהג כילד".אני כמובן אוסרת עליו להכניס אצבעות לשקעים של חשמל ולהרביץ,אבל, בגדול, that is it. גם עם הרגלי השינה והאוכל אותו דבר: האם לתת לילד לבכות עד שיירדם לבד כשהוא ממש לא מסכים לעשות זאת: אם אני אשאיר אותו לבד והוא יבכה אני אפגע בביטחון העצמי שלו ואם אני אבתר לו הוא ילמד להשיג דברים באמצעות הבכי... וכו´. התלבטויות כאלה כל הזמן מלוות אותי ביום יום.להגיד שאני מבולבלת זה לא להגיד כלום. האם אני נוהגת נכון כשאני מבתרת לו ומטשטשת את הגבולות? האם התנהגות שתיארתי היא מולדת או מושפעת מחינוך בגיל הרך? מה הם הגבולות שחשוב לשים? תודה למי שקראה עד כאן. מחכה לעצות מכם.