ג'אז ופולחן אישיות.

[אבישג שוב בטלינט]

ג'אז ופולחן אישיות.

חברתי הטובה מנגנת למחייתה באבוב, במסגרת הרכבים קלאסיים. כמו הרבה אנשים בתחום היא סולדת מג'אז, ולא בוחלת מילים בשביל לתאר את שנאתה לסגנון. לאחרונה ניסיתי לגרור אותה להופעות מסוימות, והניסיון לא צלח. היא אמנם התעקשה להשאר בעמדתה הצרה אך סיפקה תירוץ מקורי. לפי דעתה הג'אז מתבסס על פולחן אישיות, ולא על מוסיקה. בשביל להסביר את אותה הקביעה היא העניקה לי דוגמא מן עולמה. קהל הקוצנרט הקלאסי לרוב יודע בדיוק מה הוא הולך לשמוע, בין אם מדובר באריות של באך או סונטות של בטהובן. לעומת זאת לקהל של קולטריין(זרמו איתי) אין מושג לגבי התווים שעתידים לבוא. יתר על כן, אפילו קולטריין עצמו לא יודע מה הוא הולך לנגן עד לאותו הרגע בו הוא מאלתר את התו המבוקש. לפיכך טוענת חברתי שבג'אז הנגן בא לפני המוסיקה, וכאמור נהנה מפולחן אישיות. מה אתם אומרים, יש דברים בגו?

 

[ת ל פ י ו ת]

בזמן האילתור...

לנגן יש תבנית כללית ברורה של משפט מוסיקלי, שיכול להשען על המהלך ההרמוני או על המהלך המלודי של הנושא - או גם חפשי... הנגן יכול לקחת איתו את המאזין לטיול בין סולמות, לספר לו סיפורים שלא שמע מעודו ולתקשר איתו באופן בלתי אמצעי - ללא עמוד תווים המכתיב את כל הצלילים המושמעים. הג'אז הוא אחת מצורות המוסיקה שנשענות על האלמנט הטבעי והבסיסי של האילתור והנגינה האישית, ללא תווים. רוב צורות המוסיקה בעולם הן כאלה. המוסיקה הקלאסית האירופית יוצאת דופן, בין היתר, בכך שכל צלילי היצירה נרשמים לפני שהיא נוגנה - והאינטרפרטציות נשענות על הרישום הזה. בכל סוג מוסיקה אחר נרשמים תווים, אם בכלל, לאחר הנגינה - וגם זאת כסקיצה לזכרון או כתרגיל. פולחן אישיות? לא יותר מכל סוג מוסיקה אחר, בו למשל עומד נגן אבוב לבדו בחזית הבימה ומאחוריו תזמורת שלמה המלווה אותו בקונצ'רטו לאבוב... בג'אז הנגן מנגן בגובה העיניים - לא בצליל נקי ומיופה, אלא בצליל טבעי, מחוספס מעט - כמו זמר עממי הפונה אל קהלו. הוירטואוזיות והנקיון פחות חשובים מההבעה האישית.

 

[אבישג שוב בטלינט]

היופי בג'אז הוא הספונטניות והחופש.

נכון, יש תבנית. אבל למזלנו לא מדובר בקיבוע רציני, אלא במסגרת הרמונית\מודלית, לעיתים רחוקות מלודית, שבסך הכל נותנת חופש ראוי בשביל המאלתר. כל ביצוע של blue train הינו יצירה נפרדת, חלקן טובות מאוד וחלקן גרועות מאוד. במידה ואותה תבנית אינה מעניקה מספיק חופש, אפשר בקלות גם לחרוג ממנה. הדוגמא של קולטריין היא טובה מאוד, מכיוון שזה פעל רבות התחום הג'אז החופשי, בו אין כמעט שום תבנית. דרך אגב, החופש המסוים נמצא כמובן גם במוסיקה הקלאסית האירופאית. מלחינים כמו שטוקהאוזן וג'ון קייג' כתבו יצירות אשר פרטיטורתן אינה נושאת תווים, אלא הוראות מילוליות כמו 'נגן צלילים חדים ושקטים' ואפילו 'נגן לילה בחורף פריזאי'.

 

[kalonimusa]

אני לא יודע מאיפה להתחיל...

קודם כל אני כותב כאן בשם משתמש של חברתי, אז נא לא לייחס את הדברים הבאים אליה... ולעצם העניין, איזה טיעון מתוסבך והכל כדי לנסות להוכיח שהג'אז הוא סגנון לא ראוי... אני לא מכיר את הנפשות הפועלות, אבל זה נשמע כמו שילוב של בורות ורגשי נחיתות, מה שאינו נדיר במיוחד בקרב קלסיקאים כלפי הג'אז. אז ככה, בעיני הטיעון הזה מופרך מכל כיוון שלא נסתכל עליו. הנחת היסוד שגוייה לחלוטין. האם חברתך תהתה אי פעם כיצד נגנים ג'אז מתאמנים ולומדים לנגן? אני מניח שלא. לדעתי, קולטריין ידע ועוד איך מה הוא עומד לנגן. ככלל, רוב נגני הג'אז לא מאלתרים "יש מאין", אלא לומדים דרך שעות ארוכות של אימונים (וקולטריין במיוחד, שפשוט היה מתאמן כל היום ונרדם עם הסקסופון בפה...) אוסף של חומרים מוזיקליים שנועדים להיות זמינים במהלך האלתור. האופן שבו הנגן מארגן את החומרים האלו יכול להשתנות מסולו לסולו אך בסופו של דבר "אוצר המילים" הבסיסי של הנגן חוזר על עצמו, ולכן לרוב הנגנים יש מושג די ברור של מה שהם עומדים לנגן וכיצד הם עומדים להישמע. זו דעתי לפחות. גם אם ההנחה שנגן הג'אז אכן אינו יודע מה הוא עומד לנגן עד לרגע הנגינה נכונה, הרי שבשום אופן לא נובעות ממנה המסקנות של חברתך. באיזה אופן נובעת מההנחה הזו העובדה שבג'אז הנגן בא לפני המוסיקה? האמנות של הנגן היא ליצור את המוסיקה הטובה והאמיתית בזמן אמת ונגני הג'אז הטובים אכן מצליחים לעשות זאת. יש סולואים מרגשים ומורכבים ביותר שנגנים מאלתרים בזמן אמת ונשמעים כמו יצירה שנכתבה מראש. האם סולואים כאלו הם לא מוסיקה העומדת בפני עצמה אלא רק משהו שמשרת את האגו של הנגן? אם כבר, במוסיקה קלאסית נגנים רבים נוטים פעמים רבות לבצע יצירות בצורה שמדגישה את יכולתם האישית על חשבון כוונות המלחין והסגנון. זו בעיני דוגמה למצב בו "הנגן בא לפני המוזיקה". כמו כן, מה הקשר בין זה לבין "פולחן אישיות"? הנגן בא לנגן מוזיקה שהוא אוהב, האם בכך הוא עושה פולחן אישיות? אני מצטער, אבל אני אזדקק לטיעונים חזקים יותר כדי להשתכנע בנושא זה. אם חברתך כל כך סולדת מג'אז הייתי מציע לה פשוט לא להקשיב למוסיקה הזו, אין צורך לקטול דברים שהיא אינה מבינה בהם.

 

[אבישג שוב בטלינט]

זה נכון מאוד, וגם הרשה לי להוסיף.

רבים מן קהל המוסיקה הקלאסית בישראל הם מנויים. אותם מנויים בדרך כלל אינם מודעים לרפרטואר האמנותי של התזמורת המסוימת, אלא מגיעים לקונצרט 'על עיוור'. אז הנה, גם כאן ניתן לראות שהתזמורת באה לפני המוסיקה. במקרה של הפילהרמונית זה כמובן מאוד בולט. נוסף על זאת, המוסיקאים הקלאסיים הגדולים ביותר קידשו את הווירטואזיות והגאווה האישית. הדוגמא הקלאסית היא כמובן פאגניני הבלתי נלאה, שעד היום מספרים שמכר את נשמתו לשטן תמורת אותן יכולות(המיתוס הזה כמובן התגלגל עד לרוברט ג'ונסון, אבל פאגניני הוא המקור). הדוגמא הקצת יותר עדכנית היא וולדימיר אשכנזי, אותו פסנתרן ענק העדיף לרוב את הפגנת הטכניקה המדהימה על פני השלמות הדינמית. הוא אף ניגן על הפסנתר עם אצבעות שטוחות, מכיוון שכך יכל היה לחסות תווים רבים יותר. אותה טכניקה כמובן פגעה קשות ביופי של צליליו.

 

[שבלוז]

גם במוזיקה קלאסית וגם בג'אז יש פולחן אישיות

בשני המקרים מדובר בתקופה הרומנטית והקלאסית בעיקר. בתקופה ה"חמה" של הסגנונות אין פולחן אישיות של ממש (מדובר על תקופת ה Baroque במוזיקה האירופאית ומקבילתה תקופת ה Hot Jazz בג'אז).

 

[אבישג שוב בטלינט]

לדעתי גם בתקופת הבארוק היה פולחן אישיות רב.

באך וויואלדי קידשו את הווירטואזיות. הבארוק, עם כל היופי שבו, לעיתים התהדר בטכניות גרידא ועקרות רגשית.

 

[elich]

סופסוף קצת אינטלקטואליות בפורום העייף שלנו

נחמד לראות אנשים שאוהבים מוזיקה בכלל בברכת המשך הדרך לכיוונים אינטלקטואליים-תרבותיים כמו השיחה הנ"ל אלי

 

[שבלוז]

באך בכלל לא קידש את הוירטואוזיות!

גדולי המלחינים באך האנדל פרסקובלדי ודומיהם עסקו באילתור בכלל לא טכני. למעשה כל המוזיקה של באך בנויה על אלתורים שלו ושל התלמידים שלו. הוירטואוזיות החלה במאה ה 19 כשהרומנטיקנים החלו לקדש את הכינור (די דומה לסקסופוניזציה בג'אז בסוף שנות החמישים בייחוד של הסקסופון טנור, כלי משחית במיוחד). התוצאה היתה מוזיקה מתוקה ורומנטית במיוחד והדרדרות קשה מבחינת התקדמות המוזיקה. פולחן האישיות החל למעשה בתקופה של הואלסים בוינה כשמוצרט והיידן שלטו בכיפה, פולחן פופולאריות די דומה למדונה ומייקל ג'קסון באיפיונו, לאחר מכן בתקופה של בטהובן וואגנר זה כבר הפך להיות פולחן אישיות מסוג גרוע הרבה יותר, כל כך גרוע שלא נוצרה התקדמות ממשית במוזיקה במשך דורות לאחר מכן כשכל האמנים היו משוכנעים שבטהובן הוא אלוהים ושהמוזיקה שלו מכילה הכל. את הבארוק אפשר להשוות לתקופה של הג'אז מסוף המאה ה 19 ועד בערך 1930-33. בתקופות הללו המוזיקה נוצרה ע"י עבודה קולקטיבית ולא ע"י אלילים ווירטואוזים למיניהם.

 

[אבישג שוב בטלינט]

הבארוק חי ונשם את גאוות הפרט.

גישה זו באה לידי ביטוי בריצות מהירות על גבי סולמות, אחד הסממנים הידועים של הבארוק ושל באך בפרט. כמו כן גם בהתיימרות האיטלקית לחיקוי צלילי הטבע, לדוגמא בארבעת העונות של וויואלדי. באותה תקופה גם זמרים החלו לנקוט בסירוס למען שמירת קולם הנערי. כל זה כמובן לא גורע מן יופיה האלמותי של המוסיקה ההיא, ואף מוסיף לה מימד אנושי מסוים. אני מסכימה איתך בהחלט לגבי קידוש הכינור, אבל כל זה התחיל עוד בתקופת הבארוק עם קורלי, לוקטלי ושות'. התקופה הקלאסית לדעתי ייצגה את שיא הפולחן. מכיוון שבאותה התקופה למעשה המוסיקה ה'גבוהה' הפכה למוסיקה המונית יחסית, ואותם מלחינים החלו להנות מהערצה חסרת תקדים - איפה שבתקופת הבארוק בתכל'ס רק האצולה נהנתה מהמוסיקה הקלאסית. בתחום הג'אז אני נוטה להסכים איתך. הפולחן התחיל בסוף שנות השלושים והגיעה לשיאה עם צ'ארלי פרקר בעיקר. אחד הג'אזיסטים המפורסמים מאותה התקופה, אשר את זהותו המדוייקת שכחתי, אמר בדיעבד שכל אנשי הג'אז בניו אורלינס היו מחכים לשמוע את התקליט החדש של פרקר, בשביל לדעת מה צריך לנגן עכשיו.

 

[אבישג שוב בטלינט]

ועוד בנוגע לפרקר....

באיזשהו שלב ההערצה אליו הגיע לשיאים נרקוטיים. מאות סקסופוניסטים ברחבי אמריקה החלו להזריק הרואין מפני שהאמינו כי זה יעניק להם את כשרונו של הציפור. אם כי יכול להיות שמדובר במיתוס.

 

[Shards]

ובכן

חרגנו לחלוטין מן הנושא המקורי עם זאת, אני מסכים עם אבישג, לדעתי הבארוק אכן התאפיין בגאוות הפרט והוירטואוזיות, וכאן גם חלה העלייה בפופולריות של הכינור ככלי מוביל. מעניין דווקא פולחן האישיות לבאך, לכאורה הגדול מכולם, שלא זכה להערכה בתקופתו. לעומת זאת איני סבור כי בג'אז מתקיים פולחן אישיות, נכון שיש הערצה עיוורת של נגנים מסוימים, אבל זה לא פולחן אישיות כי אם אמון בנגנים. כי המון ג'אזיסטים שומעים ביצועים מסוימים של גדולים כמו קולטריין ואומרים "וואלה, לא הלך לו באותו ערב", זה לא שאנחנו לוקחים כמובן מאליו שכל מה שהנגן ינגן יהיה טוב- זה שאנחנו מוכנים לשלם את הכרטיס כי אנחנו *סומכים* על אנשים שהרוויחו את האמון שלנו ביושר, שייתנו הופעה טובה., עם זאת, אם יצוץ לו לפתע אומן חדש שאיש לא שמע עליו, ספק שהוא יצליח למלא אולמות, ראשית כל עליו "לקנות את אמונו" של הקהל, שלצערו מורכב ברובו ממוסיקאים. אותו דבר מקביל בדיוק במוסיקה הקלאסית, לא משנה אילו יצירות הפילהרמונית תנגן- האולם יהיה מלא. אם תצוץ לה פתאום "התזמורת הקאמרית של גבעת אולגה", שתנגן את היצירות הכי מדהימות שאי פעם נכתבו, ספק שהם יביאו חצי אולם. כך שזה לא עניין של פולחן אישיות, זה עניין של מוניטין, כמו כל דבר בחיים.

 

[שבלוז]

אגב לחידוד הנקודה

נתחיל עם באך: http://youtube.com/watch?v=EC1E4_imS0A מה שרואים פה זה מוזיקה נפלאה, עבודת צוות ולמעשה חשוב להבין וזה מה שרבים מבין חובבי הרומנטיקה לא מבינים, מדובר במוזיקה מאולתרת שבאך אסף לכדי יצירות נעבור לרומנטיקה ולוירטואוזיה: http://youtube.com/watch?v=k0RgjrBu5uE השתוללות כינורות די מעציבה בסגנון בטהובן. כל הכיעור של הוירטואוזיות בא לידי ביטוי. בטהובן ואגנר ושטראוס עסקו בעיקר בפולחן אישיות ואפשר לראות את הכינורות צורחים ביחד בלי השראה או שעוסקים בטכניקה פרטית בסולו. תחילת העידן הרומנטי בג'אז: http://youtube.com/watch?v=Clp9AeBdgL0 כאן אפשר לראות את הרומנטיקה כמו הכינורות שצורחים ביחד, דיזי ופארקר צורחים ביחד. הם לא מחפשים לאלתר את המוזיקה אלא לאלתר את הטכניקה העצמית של עצמם, לאלתר את פולחן האישיות שלהם. לעומת זאת בג'אז המוקדם יותר של ניו-אורלינס: http://youtube.com/watch?v=3dwPDiEJ60o די דומה לתקופת באך מדובר במוזיקאים שעובדים בצוות תחת השראה טובה וללא שמץ של נסיון להציג עצמם כוירטואוזים או כבודדים אלא עבודת צוות משובחת.

 

[אבישג שוב בטלינט]

דוגמאות יפות.

אם כי עדיין אני חושבת שבתקופת הבארוק הייתה גישה טכנית מסוימת, שלפעמים הציבה מנגד עקרות רגשית. חלק רב מן יצירותיו של באך לדעתי עונות לאותה ההגדרה, במיוחד כשמדובר בכלי מקלדת. הנה דוגמא אחת. דרך אגב, באך גם היה חסיד גדול של המטמתיקה. ניתן לראות ביצירותיו הרבה אלמנטים מספריים(לדוגמא באס הפוך למלודיה אשר הולך ומגביר את מהירותו בכפולות של שתיים). מה שמוסיף עוד ניחוח טכני מסוים. שוב, מבחינתי זה בכלל לא גורע מהמוסיקה, אלא רק מוסיף לה אלמנט אנושי מובן מאליו.